New Stage - Go To Main Page

דניאל שוב
/
סמול-טוק

יצאתי מהבית וירדתי לבית-הקפה השכונתי. אני חדש כאן, ככה שזה
לא ממש "בית-קפה שכונתי" מבחינתי. אבל הוא נמצא במרחק דקה
הליכה מהבית, יש שם מלצרית מרחפת שלא מכירה את התפריט ותמיד
יושבים שם לפחות שלושה אנשים עם כפכפים וכלב שמחליפים צחוקים
ביניהם ועם המלצרית המרחפת, ככה שזה כנראה בית קפה שכונתי בכל
זאת. התיישבתי, הזמנתי אספרסו קצר והמתנתי, בוהה בתקרה.
המלצרית הגישה לי את הקפה, חייכה, והלכה. אני עוקב אחריה
במבטי, מעריך ואומד אותה, כמעט מתוך הרגל. אחרי כמה שניות
איבדתי בה עניין, לגמתי מהקפה וחזרתי להתרכז בתקרה. המלצרית,
מצידה, חזרה לשולחנם של שלושת בעלי הכפכפים והצטרפה מחדש
לשיחתם.

בעבר הלא מאוד רחוק לא הייתי מתיישב לבד בבית-קפה, בוודאי שלא
בלי ספר או עיתון. חשבתי שיש בזה משהו מעט פאתטי, חסר חיים.
לאחרונה הבנתי שלשבת לבד בסלון ולהקשיב למוזיקה זה לא פחות חסר
חיים (ובבית הקפה פחות טעים), ואפילו יש בכך פחות סיכוי
לאינטראקציה מקרית עם אנשים אחרים. לכן אני מכריח את עצמי
לצאת, ולעבור מבהייה בפוסטר של "איקרוס" של מאטיס שתלוי בסלון
לבהייה בעיצובי פנים של בתי-קפה. בסופו של דבר, אינטראקציה עם
אנשים אחרים לא יוצאת לי מזה, אבל זה חוסר באינטראקציה שעולה 8
ש"ח לספלון, לא כולל שירות. אלאניס מוריסט כתבה שיר על מצבים
כאלה.

הזמנתי עוד אספרסו, שתיתי אותו בלגימה אחת, שילמתי ויצאתי.
האוויר קריר, אבל לא מדי, ואני מחליט ללכת מעט ברגל. עצרתי
לרגע מתחת לבית ושקלתי ביני לבין עצמי עם לעלות לקחת את
הדיסקמן. עצמי אמר לי בטון פסקני שאם אני אעלה, כבר לא יהיה לי
כוח לרדת שוב, ושאני יכול לשרוק לעצמי אם אני נורא מפחד מהשקט.
בצייתנות, התחלתי ללכת בלי מוזיקה. שדרות רוטשילד נחמדות מאוד
בשעות הערב המוקדמות. הלכתי לאט, ידיי בכיסי המעיל, מסתכל על
העוברים והשבים. אני נהנה ליצור עם אנשים קשר עין לרגע קצר,
ולהשתעשע במחשבה שבאותה שנייה קצרה, חציתי את חייו של אדם אחר
ויצרתי קשר מסוים איתם, קשר שאין סיכוי שיחזור על עצמו, בים
התל-אביבי של אנשים ממהרים.

מישהי שלמדה איתי בכיתה בתיכון לפני שנים עברה מולי, נועצת בי
מבט שניכר ממנו שהיא מנסה להיזכר מאיפה אני מוכר לה. אני זוכר
בדיוק מה שמה ומה שם משפחתה, ואפילו מה היה מקומה הקבוע בכיתה,
אבל אין לי כוח לשיחות חולין סתמיות כאלו. הסבתי את מבטי,
האצתי את צעדי והתרחקתי. היא הסתובבה לקראה לי בשם משפחתי, כמו
שנהגו לקרוא לי בתיכון. נעצרתי, הסתובבתי והעליתי הבעת הפתעה
מזויפת על פני: "גלי? זו את? לא זיהיתי אותך". כצפוי, שיחת
חולין סתמית. מידע שיתויק בתיקיית הטריווייה הלא רלוונטית שיש
לשמור לשיחות נוסטלגיה עם החבר'ה מהתיכון. נפרדנו בחיוך ולחיצת
ידיים, ויצאנו, שוב, זו מחייו של זה (הפעם לתמיד - ראיתי את
שמה מופיע 3 חודשים לאחר מכן בעמוד מודעות האבל בעיתון).

שדרות רוטשילד נגמרו לי פתאום בתיאטרון הבימה. חציתי את הגן
שבין הבימה להיכל התרבות, והמשכתי לשדרות ח"ן. חשוך ומשעמם
בשדרות האלה, בייחוד בהשוואה לשדרות רוטשילד. האצתי את צעדי
לכיוון כיכר רבין. אני משתדל שלא להסתובב בכיכר רבין אם אני לא
ממש חייב, כי יש לי מספיק דיפרסיות אישיות משלי, ואני לא צריך
גם דיפרסיות לאומיות. הלכתי במהירות לאורך הצלע המערבית של
הכיכר, ופניתי לשדרות בן-גוריון. הלכתי במרכז השדרה, מתחמק
מרוכבי האופניים והרולר-בליידס שניצלו את מזג האוויר היפה שנפל
על תל אביב באופן מפתיע.

שוב הלכתי לאיטי, ידיים בכיס המעיל, שורק לי שירים של יוני
רכטר, שמשום מה נראו לי מאז ומתמיד כשירים הכי נכונים לשרוק
כשמטיילים בתל-אביב. שני כלבים חשבו שאני שורק להם, התקרבו
והתחילו לרחרח אותי. הבעלים שלהם, גבר ואישה שנראו על הגבול
שבין זוג צעיר לזוג קצת פחות צעיר, קראו להם והתנצלו בשם
חבריהם הטובים ביותר. "אני דווקא אוהב כלבים", אמרתי להם, "זה
בסדר". המשכתי בדרכי, אחרי עוד ליטוף קצר לאחד מהכלבים, שלא
נענה לשריקות הבחורה ורץ אחרי עוד קצת.

כמו בכל פעם שאני הולך בשדרות בן-גוריון, הים הפתיע אותי. אמנם
עכשיו, בחושך, לא ראיתי אותו מרחוק, אבל פתאום, קצת לפני כיכר
אתרים, הרחתי אותו פתאום. עליתי במדרגות אל הכיכר, ונעמדתי ליד
המעקה המשקיף לים. הקרירות הנעימה של רחובות העיר התחלפה ברוח
קרה וצורבת, עכשיו כשלא היו עוד שורות של בניינים ועצים לחסום
ביני ובינה. הצטמררתי והתכרבלתי בתוך המעיל, מושך את הצווארון
כמעט עד האוזניים. פניתי צפונה, לאורך הטיילת, בתקווה שהירידה
מהכיכר הגבוהה אל הטיילת הנמוכה יותר תעזור לי לחמוק מהרוח.
בין בריכת גורדון לחוף מציצים נשענתי על המעקה המפריד בין
הטיילת לבין החוף ובהיתי בים. הערב, שהפך בינתיים כמעט ללילה,
היה מעונן וחשוך. עמדתי מול הים, רואה רק קצף בחשיכה, במקום בו
הגלים התנגשו בחוף.

הפלאפון צלצל. "בא לי בירה", היא אמרה, "נקפוץ למולי'ס לגינס?
נוכל לקשקש קצת". הפניתי את הגב לים החשוך, והלכתי משם.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 29/1/04 8:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניאל שוב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה