אל תגיד לי לא לשחרר את הציפור,
ציפורים נועדו לחופש.
הראית ציפור בכלובה?
הסורג גוזל את האושר,
שולח חץ לאהבה.

אל תגיד לי לא לשחרר את הציפור,
ימים רבים היתה כלואה.
הלכה בתלם, הזדקנה,
נשמה נשימות קטנות.
התענגה על היש,
ראתה, הריחה, טעמה,
ועם זאת לא ידעה נפשה.

אל תגיד לי לא לשחרר את הציפור,
נשמתה עדיין צעירה, רכה,
אך לא לנצח.
גם לציפורים יש זמן קצוב.
אל תדכא את נשמתה.

צדקת שבחוץ אורב הטרף,
גשם, אבן, טפרי חתול.
בכלוב חם, שבע ובטוח
ובכל זאת.
האזן לצליל הסורג הנטרק,
לשאון המפתח בסובבו במנעול.
האינך שומע קיצו של חלום?
אז אל תגיד לי לא לשחרר את הציפור.

ופעם כשפתחת הכלוב
מיהרה לצאת.
בעצם לא רצתה לברוח,
רק להתענג יותר.
מעטים כמוה יודעים
כי גם על האין אפשר.

וכששבה עד מהרה מרוטת כנפיים,
קיבלת אותה בזרועות פתוחות.
מילאת הכלוב בזרעוני אהבה
וחשבת כי די.
לא הבנת, כל סיבוב מנעול
מקרב את הקץ,
מרחיק את האין.
אז אל תגיד לי לא לשחרר את הציפור.

לו היית אתה הציפור
היית יודע,
כי טעם זרעוני אהבה כלואים
אינו כטעם פת קיבר עבשה בחפשי,
ולעיתים מוטב העובש
ואימת הטרף הדורס.
שחרר את הציפור,
היא תשוב מאושרת,
ולעולם תכיר לך תודה.