בני היה גבר מהסגנון הישן, קלאסי אמיתי, כבר לא היו הרבה
בחורים כמוהו, כך שתמיד כשהייתי פוגש אותו הייתי נורא שמח
שיוצא לי להכיר אחד כזה קלאסי אמיתי.
"היי בני!" הייתי פולט בהתלהבות כשהייתי רואה אותו ברחוב.
"אהה מאמי, הכל טוב?" הוא היה משיב באדישות קלאסית.
בני גם לא היה מדבר הרבה, הוא היה יושב מוזר שכזה בפינה שלו,
הבטחון העצמי נוזל לו מכל החורים, מאחורי פנים קרות הרגשתי
שמסתתרת לה חכמה עמוקה, חכמה כזאת שיש רק לטיפוסים קלאסיים,
כאלה מהסגנון הישן.
כשהיינו מנהלים שיחה קולחת על מכוניות או כדורגל או כל דבר אחר
שהרגשנו שיש צורך להתלהב ממנו, בני היה נשאר אדיש לכל זה, מביט
עלינו מפינתו הנצחית, הוא היה מעל כל זה, הוא היה באמת מהסגנון
הישן.
לפעמים היה מפריע לי שבני כל כך אדיש וכל כך תופס מעצמו וכל
הזמן הוא נותן לך להרגיש כאילו הוא יותר טוב ממך ויותר חכם ממך
ובכלל הוא עושה לך טובה שהוא מסתובב איתך. בכל זאת ידעתי שצריך
לקבל אותו, כי ככה זה חלק מהקלאסיות שלו, ואם רוצים חבר כזה
קלאסי, מהסגנון הישן, צריך לדעת גם לקבל את כל השגעונות שלו.
יום אחד דפקנו לבני מכות כי גילינו שכדורגל ומכוניות לא
מעניינות אותו סתם כי הוא הומו ואין לזה שום קשר לסגנון, והוא
היה יושב מוזר לא בגלל שהוא טיפוס קלאסי אלה סתם בגלל שהוא היה
מקבל בתחת. |