"דובי יקר, אני כותבת לך מהמטוס. התיישב לידי בנאדם נורא נחמד.
אך הסר דאגה מלבך, כולי שלך.
חשבתי על הדרך שבה אימי התייחסה אליי, כלבה מפגרת, איך היא
יכולה לתת לי לעלות למטוס לבד לספרד? העיקר להפריד אותי ממך.
דובי, אני אחזור אני מבטיחה.
שותפי לספסל, החמוד, מנסה להבין מה אני כותבת, רואים שהוא לא
מפה. אני ספרדית יודעת לדבר... זהו הוא כבר לא יפנה את מבטו
לפה. הוא נראה די טוב. גבוה, שחום, עיניים חומות ירוקות, שיער
שחור קצוץ. אבל אף אחד לא נראה טוב כמוך.
אני עוברת בין ענן לענן ולא מפסיקה לחשוב עלייך. המחרוזת שקנית
לי במסיבת פרידה עליי, ולעולם לא אוריד אותה. אני רק חושבת על
השפתיים שלך, אותה נשיקה ראשונה שלי אתך הייתה התחלה של  דבר
שלא יהיה לו סוף ולחשוב עלייך זה הדבר שמחזיק אותי חיה.
דובי אני חושבת שאשתה משהו קטן ואלך לישון. לשכוח קצת מהכל.
ביי דובי שלי."

"הגעתי למקום הכי מדהים בעולם, דובי שלי, הייתי חייבת לכתוב לך
שיצאתי מהמונית והגעתי לתוך חלום. לעולם לא עלה בדעתי שביתה של
דודתי יהיה במקום כזה נהדר ומקסים.
אחרי הטיסה הדבר היחיד שרציתי זה לעלות על מטוס חזרה הביתה,
אלייך, ורק לנשק אותך ולחבק אותך.
כמובן, זה לא מה שעלה במוחה של אימי ולכן הייתי חייבת לתפוס
מונית אל ביתה של דודתי, בכפר, במקום הכי יפה בעולם. חוץ
מהמקום שלידך, כמובן. חשבתי שאני נכנסת לתוך סיוט יותר ממה שזה
כבר רחוק ממך, אהובי. אבל במקום זה, יצאתי מהמונית לתוך שדה של
פרחים, שטח עצום מלא בירוק, צבעים, כשבצד אתה רואה  בית ענק,
עשויי כולו מעץ יפיפה.
עברתי דרך כל הדשא המדהים והענק הזה וחשבתי על כמה הייתי רוצה
שתהיה איתי פה.
התנחמתי בעובדה שיש לי מקום מקלט מקום מקלט יפהפה. החלטתי ששדה
הפרחים יהיה מקום המסתור שלי כאשר ארצה לבכות, לכתוב לך, שם
יהיה הוא.
דובי יקר שלי אני חייבת לחזור לביתה של דודתי. אכתוב לך מאוחר
יותר,
אוהבת אותך."

"הצלחתי לברוח אל שדה הפרחים, אני שוכבת בין דשא ירוק וניחוח
נפלא של פרחים, של אביב. דבר שבארץ לעולם לא תוכל למצוא, לעולם
לא תוכל להריח. פה הכל כל כך פשוט, כדי להביא ביצה הולכים ללול
ובשביל דגים הולכים לדוג בנהר המהמם שיש פה, חלב חולבים מהפרה.
כאן שכנים זה בעצם מספר המשפחות שגרות פה. שניים. הכפר נקרא
"לוס אנחלס" המלאכים. עדיין לא הספקתי להכיר את השכנים שלי,
דודה שלי  מארגנת מסיבה כבודי ומתכוונת להזמין את המשפחה
השנייה.
ואני חושבת לעצמי, אני בת 16 ובגלל טעות אחת, בגלל אהבה,
הרחיקו אותי מאות קילומטרים מהבית, ממך, מהבית לא הייתה לי ממש
בעיה להתרחק אבל ממך לעולם לא. כשתסיים ללמוד תבטיח לי שתבוא
לפה, תבטיח לי! לכאן אתה תוכל לבוא כאן שום דבר לא יוכל להפריד
בינינו.
אני חייבת ללכת .
אוהבת אותך."

"דובי יקר, הייתי חייבת לברוח משם לפחות לכמה דקות. הייתי
חייבת לעשות משהו שונה ממסגרת חיי הכואבת והמשעממת.
אז יצאתי מהחלון, אתמול לאחר שהשמש שקעה, יצאתי לסיבוב קצר
סביב הכפר המדהים הזה. הסתובבתי סביב השדה, סביב הבית של דודה
שלי, ואח"כ המשכתי קצת אל השביל שמוביל אל גן משחקים. חשבתי
שכאן אוכל לחפש קצת נחמה, אצל ילדים קטנים. הרי אתה יודע כמה
אני אוהבת ילדים קטנים. אז הלכתי.והתיישבתי על הנדנדה, והרגשתי
שוב כמו ילדה קטנה חסרת בעיות, לא מאוהבת, לא מתוסבכת, לא
מחפשת תשובות ולא מסולקת מביתה.
הרגשתי כל כך טוב. התחלתי והיה לי כיף וזה דיי אירוני שדווקא
שאני מתנדנדת, הדבר שנראה הכי טבעי בעולם והכי נורמלי, זה מה
שגרם לי להרגיש טוב. אבל זה לא מה שעניין אותי אלא הדבר שסוף
סוף הרגשתי טוב. זה לא נימשך להרבה זמן.
ניגש אליי בחור צעיר אולי בגילי, אינני יודעת.
הוא ניגש אליי, והתחיל לדבר איתי באנגלית. כנראה שידע שאינני
מפה. עניתי לו בספרדית כאשר שאל לשלומי ומאיפה אני. והתחלנו
לדבר, גם הוא יהודי אבל הוא נולד בספרד וגם חי בספרד.
הוא עשה לי סיור מסביב לכל לכפר. הבנתי שזהו אחד מהמקומות הכי
יפים על כדור הארץ המלוכלך הזה. חזרתי הביתה ודודתי אפילו לא
הרגישה שיצאתי ואז הבנתי שכאן יהיה לי טוב, אבל איתך כמובן, רק
איתך וכאן יהיה לי טוב.
אני אוהבת אותך, דובי שלי."

"אתה יודע חשבתי על זה כל כך הרבה זמן, אבל הבנתי שתמיד אוהב
אותך. אחרי אירועי אתמול בערב... חשבתי שהכל יהיה בסדר. חשבתי
שהכל טוב.
הכל התחיל כשדודה שלי נכנסה למעין "אטרף" של בישולים. והיא היא
סיפרה לי שהשכנים באים אלינו לארוחת ערב. כמובן עזרתי בכל מה
שהיה צריך. יצאתי לגינה וקטפתי את כל מה שהיה צריך לבישול.
ואני אוהבת כל רגע שיש לי ליהנות מהגנים היפים האלו.
בכל אופן בערך בשעה 7:00 הגיעו אלינו האורחים.
האבא נראה די מוזר, זקן, שמנמן כזה. אבל היה לו מבט בעיניים,
כזה, שמשך אותי להסתכל עליו. אחרי שקיבלתי מכה מהמרפק של דודתי
(בכוונה) הפסקתי לבהות.
האמא דתייה. החצאית ארוכה, עשויה קטיפה, נגררת לאורך הרצפה,
שחס וחלילה לא יראו רגליים. חולצה ארוכה שתלבש אותה גם ב-40
מעלות חום, מסכנה. אתה יודע שאני לא אוהבת אנשים כאלו, אבל זה
בסדר.
ילדה קטנה מתקרבת אליי , בעודי חושבת על איך לחמוק אל השדות,
בלונדינית עם עיניים כחולות גדולות ומבריקות. יפיפה, מושכת לי
בקצה של השמלה שקניתי. אמרתי לה שלום, והסתכלתי לה בעיניים
וראיתי מבט כזה חודר. זה היה מדהים.
וכאן זה ניגמר. אבא, אמא, ילדה. איפה הנער שישב איתי בגן
משחקים? חשבתי לעצמי אבל עדיין לא עצרתי מלחשוב על איך ללכת
מפה, כי  מפגש חברתי ממש לא לחברתי, ממש לא לטעמי באותו יום.
כי אולי לא שמת לב לתאריך, היום בדיוק אנחנו שנה ושלושה
חודשים. כל מה שרציתי לשמוע זה את קולך אם רק יכולתי. אבל
אינני יכולה לעשות את זה ואינני יכולה לצאת מהארוחה.
ישבנו, ואז שמעתי את האמא מתנצלת על זה שבנה הגדול לא יכל
לבוא, הוא לא מרגיש טוב, היא אמרה, ואז מצאתי דרך ללכת ולא
לחזור. אולי אלך לבקר אותו ולא אחזור. אבקר ואגיד שלום. אבדוק
שהכל טוב איתו ולא אחזור. אלך לכתוב לך בין הפרחים, בין העצים
והיופי.
ביקשתי רשות, והלכתי.
דפקתי בדלת, ואף אחד לא ענה. עשיתי סיבוב, סביב הבית ומצאתי
אותו שם, קצת עצוב אפשר להגיד, הוא לא לבש חולצה וגיליתי שיש
לו חזה מדהים כמו שלך. כמו שאני אוהבת.
ניגשתי. הוא לא שם לב אליי, בהתחלה, אבל אז הוא קלט שאני מולו
והזמין אותי לשבת לידו. הוא חייך, ושאל לשלומי. שאלתי לשלומו.
והוא אמר שהוא חושב שהכל בסדר. ואז הוא סיפר לי שחברה שלו
עוזבת את הארץ, והוא פוחד שהקשר יאבד.
באותו רגע הרגשתי רגשות הזדהות. בדיוק כמו שהרגשתי שכשאמרו לי
שאני צריכה ללכת רחוק ממך.
שכנעתי אותו לצאת ולעשות סיבוב ולדבר. אך בדיוק הטלפון בבית
צלצל, הוא ניגש לענות, זו הייתה חברה שלו. הלכתי מבלי שישים
לב.
ישבתי, נזכרתי, ושמתי לב איך אט אט אני מתחילה לבכות. איך אט
אט אני מבינה כמה אני אוהבת אותך, אתה האהבה של החיים שלי,
האהבה שלא אתגבר עליה גם אם זה לא יעבוד בינינו. אבל אין לי מה
לדאוג נכון?
שכחתי להגיד לך תודה על המכתב היפיפה שלך. איך שמחתי לקום
בבוקר ולמצוא מכתב שלך, שבכמה מילים פשוטות אומרות הכל. אומרות
עד כמה אכפת לך, עד כמה אתה אוהב, והכי חשוב, כמה אתה שלי...
אני אוהבת אותך דובי.
אוהבת המון."

"די מאס לי כבר! אני מרגישה שכל העולם נגדי! אפילו דודה שלי
הוסתה ע"י אמא שלי. די נמאס לי! אני רוצה לברוח, לא לחזור
לארץ, למקום רחוק. נמאס! החיים לבד ריקים מידי.
אני מרגישה שאם אני לוקחת אויר ומוציאה זה מספיק לי. אין לי
יותר סיבה לחיות. אתה כבר החלטת שלמרות האהבה שלך, זה לא
מסתדר. לא נוח לך להחזיק קשר עם מישהי נורא רחוקה. אולי לא
מפריע לך לקבל מכתבים. אז תרשה לי לשפוך את כל מה שעל ליבי.
חוצפן, זה מה שאתה. גרמת לי לשנוא את כל מה שזז, כל מה שחי,
גרמת לי לשנוא. כולל אותך. כל האהבה הזו שהרגשתי, שחשבתי שאני
מרגישה  כל כך הרבה, שאף פעם לא תלך. ופתאום אני מרגישה את
עצמי פחות מחזיקה ויותר משחררת, נותנת לך ללכת. כבר כלום לא
אכפת לי. לא אכפת לי מה קורה איתך. כל הזמן חשבתי שיש מישהו
שאוהב, ויש מי שאכפת לו. אין! ואף פעם לא יהיה. תמיד תהיה
ריקנות כזו גדולה בתוכי. ועכשיו נתת לי להבין את זה. במכתב
מזוין! במכתב מטומטם! אוף. בהתחלה ביקשתי לך רק מוות. אבל
עכשיו הבנתי שאני לא רוצה שתמות, אבל אתה תסבול, תסבול הרבה.
איך יכולת להשאיר אותי לבד? בזמן שכל כך הייתי צריכה אותך.
איך? כשידעת שכל העולם מפנה לי את הגב. עשית לי בדיוק את אותו
הדבר.
טיפש,
אני שונאת אותך דובי. שנאה גדולה כמו האהבה שהרגשתי אליך."

"אתה תוהה, טוב תספיק. זה לא מתאים לך. כן קיבלתי את המכתב
שלך. ואני מרגישה כמו מורה שביקשה שתכתוב לה מכתב התנצלות.
דובי, אני לא מורה ואני לא צריכה את ה"סליחה" הלא כנה שלך. אני
הייתי צריכה שתהיה פה לידי, אבל אתה לא פה. אתה עסוק בעצמך.
תמיד עסוק באיך לגרום לעצמך להראות טוב, לצאת עם חברים לרקוד.
לדפוק בנות אחרות!
אני אמשיך לכתוב לך כי ביקשת, וגם כי המקלט שלי הוא המכתבים
לך. שבהם אני יכולה לכתוב את כל מה שאני מרגישה. ואתה יכול
לזרוק אותם לפח, או לקרוא אותם, או לפרסם אותם, זה כבר ממש לא
מעניין אותי. דבר אחד אני החלטתי שלארץ אני לא חוזרת, לעולם.
אין לי שום סיבה לחזור לשם.
אתה יודע מה עשית לי? ניפצת כל אשליה שאיזה יום אחד יבוא ויהיה
טוב. הכל יהיה בסדר, הכל יסתדר, שסוף סוף במקום שחור ואפור
הצבעים יהפכו בהירים.
מה אני אעשה איתך דובי?
הרסת לי את החיים."

בוקר טוב.
בוקר. "טוב" אמרתי? לא התכוונתי.
אני נזכרת במה שדודה שלי אמרה לי אתמול, שבוע הבא בערב יום
שישי, אחרי כמה חודשים שלא ראו אותי, ההורים שלי באים. ההורים
שלי, גם אחי הקטן אולי. אם יסרב בתוקף להישאר עם סבי וסבתי.
הייתי רוצה שגם הם יבואו, סבא וסבתא האהובים שלי. אבל הם,
כמובן, בצד השני של העולם, יושבים להם ושומעים את בלבולי המוח
של אמא שלי. על כמה טיפשה, זונה, פרוצה, וועוד כמה דברים שהיא
חושבת עליי.
הם אהבו אותי. אני זוכרת שהיו דיבורים לשלוח אותי לפה, כשהכל
היה רק תכנון. ההורים שלי רבו עם הסבים שלי כל הזמן, סבתא שלי
התנגדה בתוקף על שליחתי לפה. "רחוקה מהבית", היא אמרה,
"מהחברים, מהבחור הזה שהיא אוהבת. זה נראה לך בסדר?". צעקה על
אימי. והדמעות בעיני זולגות, ויכולות למלא ים.
אני זוכרת שהיא לקחת אותי לשיחה, ואמרה לי שהיא אוהבת אותי,
ושהיא תעשה הכל כדי שאני אשאר עם בחיר ליבי. ככה היא קראה לך,
בחיר ליבי, אהבתי את זה.
היא נורא פחדה שאני אפרד ממך בגלל המרחק, היא ידעה עד כמה
אהבתי אותך, היא ידעה.
גם אתה ידעת, אולי שכחת? אולי פחדת?
אני גם זוכרת שביום שהם לקחו אותי לשדה תעופה, כל הנסיעה
הארוכה הזו ישבתי לידה. והדמעות שלה יחד עם השתיקה שלי, מנעו
ממני מלהתפרץ עליהם ולצעוק שאני שונאת אותם על זה שהם עושים לי
את זה, מרחיקים אותי ממך.
היא בכתה כל הדרך, הלוך וחזור. הייתי עצובה נורא. לא רק שהם
גרמו לי סבל, אלא גם לסבתא שלי, שאהבה אותי יותר מכולם.
אתה זוכר שיום אחד באת אלי והפתעת אותי? ישנת אצלה כי לא
הצלחתי למצוא לך מקום. שמרה עליך ונתנה לך הכל. אני אוהבת אותה
ומתגעגעת אליה. וגם אל סבא שלי. שבכל מסע הייסורים הזה של
המשפחה, שתק. פחד אולי לדבר. ואולי כי הכיר את אימי טוב, וידע
כי נחושה היא בדעתה ולעולם לא תחזור בה. גם אם כל העולם יגיד
שטעתה.
הוא לא רצה להתלוות אלינו אל שדה התעופה. נתן לי חיבוק ונשיקה
לפני שנכנסתי לאוטו. נשען על מקל ההליכה שלו, ומסר לי טיסה
טובה. וזהו כך זה ניגמר. נכנסתי למכונית  וכשהתחלנו לנסוע,
הסתובבתי לאחור וראיתי דמעה בעין שלו. ואז הבנתי שכמה שרצה שזה
לא ישפיע עליו זה כן, והמון.
נאי יושבת במקום הכי מדהים בעולם, ונזכרת בכל מה שקרה, וכל
הזמן מזכירה לעצמי שאני לא רוצה לחזור אחורה בזמן.
ואני לא רוצה שהם יבואו."

"כמה קשה לי עכשיו לכתוב לך. עכשיו הבנתי משהו שלא רציתי
להבין. דובי, הבנתי שאתה כל עולמי, אמרתי לך את זה כבר, אבל
עכשיו שאנחנו לא יחד, זה קשה עוד יותר.
אתה, כמה מיוחד אתה, כמה אוהב, כמה רומנטי, כמה מבין. כמה צרות
שגרמת לי רק אהבתי אותך יותר עד שהאהבה שלי נהייתה כזו שאי
אפשר להתגבר עליה גם כשהיא איננה. וכשאני קוראת את המכתבים
שלך, עם הכתב העדיין המהיר שלך, שאומר שאכפת לך, ואתה ממהר
לכתוב את כל מה שבראשך לפני שתשכח. אני נזכרת במכתבים האלו,
כמה אני אוהבת אותך, וכמה אני רוצה אותה חזרה, כי אני יודעת
שכמה בעיות שהיו לנו - לא הייתי אומללה כמו שאני עכשיו כשאתה
לא איתי. מחכה כבר למכתב שלך, שתגיד לי כמה אתה אוהב אותי,
האהבה הזו, שחשבתי שהיא ניצחית. חבל שרק חשבתי, היה אסור לי
לחשוב, היה אסור לי לאהוב.
אתמול הרגשתי איך מישהו נותן לי מכה חזקה בתוך הבטן, ככה
הרגשתי.
אחרי ריב אינסופי עם דודתי  על הסירוב שלי שהורי יבואו. יצאתי
למקום המסתור, וחשבתי כל כך הרבה על איך אני יוצאת מזה ומהר.
ראיתי בדרך את שמעון. השכן. הוא ראה אותי כזו נסערת, והתחלנו
לדבר. הוא סיפר לי על כל הרגשות שהוא מרגיש לגבי חברה שלו, ומה
שהיא מרגישה אליו. ופתאום הבנתי שזה כל מה שאני מרגישה אלייך,
וזה שובר. זה שובר אותי. והבנתי למרות הכל שהיה לי למי לפנות,
היה. אני כבר מתחילה לדבר בלשון עבר.
הכל ניגמר, דובי, הכל ניגמר.
כנראה באמת לא הייתי צריכה לאהוב."

"אני יושבת כאן עכשיו, וקר וחושך. כבר נורא מאוחר, בטח עוד מעט
יתחיל לרדת גשם, העונות משתנות פה כמו הימים. אבל אולי קר כי
אני מרגישה ככה מבפנים.
אני פה כותבת לך, לא מהמיטה החמה שלי. אני נורא דואגת לגבי
מחר. מה יקרה עם ההורים שלי? אם הם יראו שהשתניתי וירצו
שאחזור? אני רוצה לחזור בכלל? למה אני יחזור? אין לי למה.
אם הם בכלל לא רוצים שאני יחזור? זה יפגע בי? או שאני בכלל
ארגיש הקלה? מה אני אעשה?
אמא שלי בטח תעביר ביקורת על כל דבר קטן שאני אעשה.
למחרת יש לנו ארוחה עם השכנים, כדי שאמא שלי תתרצה, שתבדוק אם
השכנים טובים.
אני פוחדת. אני מרגישה את כל הדברים הכי גרועים שמישהו יכול
להרגיש. זה מפחיד ומלחיץ, ואני כבר לא יודעת מה לעשות, לברוח,
ללכת, לחזור, להישאר? מה לעשות? זה נורא מתסכל כל המצב הזה.
שנופל על הראש של ילדה, נערה, שרק רצתה לאהוב. מי אמר שלאהבה
צריך גיל? למה אם אני בת 16 אז מה שאני מרגישה זה לא אהבה? כי
אני קטנה מידי כדי להבין שאני לא יכולה לחיות בלי אהבה שלי
מישהו, בלי לתת נשיקה למישהו שאני אוהבת? מי אמר שבגיל 16 אני
לא יכולה לבחור אם לאהוב? כולם כל הזמן אומרים," איזה אהבה? על
מה את מדברת? את קטנה מידי כדי לדעת מה זו אהבה."
בינתיים אני פה לא אתך ולא לידך, ואפילו לא קרובה לקבל נשיקה
או חיבוק ממי שאני אוהבת. וכמה שאני מנסה לחשוב שאצלך זה רק
תקופה, זה יעבור. אני מכירה אותך, אתה צריך קצת זמן לבד. אולי
היה לך קצת קשה, ותמיד כשקשה לך אתה עוזב, שיפסיק להיות קשה.
אבל אתה תחזור. נכון?
אני בכל אופן מחכה שהרגע הזה יגיע. תגיד לי, דובי, כמה זמן אני
עוד אחכה?
לא משנה מה כולם אומרים,
אני אמשיך לחכות."

"יש לי בשורה משמחת בשבילך. טוב, אולי לא משמחת אבל בהחלט
חדשה.
אני סוף כל סוף מרגישה שאני מוכנה להתמודד עם ההורים שלי, ויש
עוד שעתיים עד לארוחת ערב. הם הגיעו כבר מהשדה תעופה. לא הלכתי
עם דודה שלי להביא אותם, לא הרגשתי שאני מוכנה כבר להיכנס אתם
לעימותים, או אפילו אני עדיין לא מוכנה להגיד שלום. הרגשתי כזו
כועסת על מה שהם עשו.
הם הגיעו. דודה שלי קראה לי. הסתכלתי עליהם, ושמתי לב שאמא שלי
מחכה שאני אגש אליה. שאקפוץ עליה ואגיד עד כמה התגעגעתי.
הידיים שלי היו בתוך הגי'נס, ולא הוצאתי אותן. חייכתי. אחרי
מבט אכזרי של דודתי, אמרתי גם 'שלום'.
אחי הקטן רץ לשחק בחדר משחקים. והם עדיין חיכו שאני אגש אליהם,
ולא. הייתי אדישה, ולא חשבתי שאני אהיה ככה, חשבתי שאני אתחיל
לבכות כשאני אראה אותם, רק מהמחשבה בכיתי.
אבל לא, לא בכיתי. כעסתי, ופחדתי ממה שהם יגידו לי. ועוד משהו
שעלה לי לראש, למה הם בכלל באו? מגעגוע? אז למה הם בכלל שלחו
אותי?
העליתי את התיקים שלהם לקומה למעלה. ונשארתי שם. עד שדודה שלי
קראה לי ללכת להביא כמה דברים בשבילה. יצאתי, והנה אני פה.
אני מרגישה פתאום כל כך הרבה כוח להסתכל להם בעיניים ולהגיד
להם כל מה שאני רוצה, וכל מה שאני חושבת. בלי הפחד שאני הולכת
להיות מותקפת ע"י המון אנשים. כל כך טוב לי עכשיו, כשאני בטוחה
בעצמי. ראיתי את עצמי אומרת להם את כל מה שאני מרגישה מבלי
להתחיל לבכות.
אני עכשיו חושבת על כמה רציתי לחבק את אבא שלי. זה בעצם לא
באשמתו כל מה שקרה, זו היא שהכניסה לו דברים לראש. לא חיבקתי
אותו למרות שרציתי. זו הייתה נקודת החולשה שלי, אבל עוד יצא לי
לחבק אותו. אני מקווה.
מעניין אם הם כבר יודעים שנפרדנו? אולי בגלל זה הם פה? כדי
להחזיר אותי הביתה, אחרי שהם כבר יודעים שנפרדנו.
חייבת ללכת.
להתראות."

"דובי, ארוחת הערב באותו עבר היתה מעולה. היא ודודה שלי דיברו
על מיני דברים של המשפחה. ואז אבא שלי הלך לסלון. הלכתי אחריו,
וחיבקתי אותו, ובכיתי. בכיתי כמו ילדה קטנה. כל כך התגעגעתי
אליו. גם  הוא התרגש. אבל הוא לא בכה.
דבר שאני לא אשכח לעולם, אבא שלי אף פעם לא בוכה. תמיד מראה
דמות קשה כזו. אף פעם לא נישבר.
לא אמרנו כלום. הרגשנו כמה אנחנו אוהבים אחד את השני. הלכתי
לחדר שלי כדי שלא אצטרך לדבר איתו על משהו שלא באשמתו. אבל
הרגשתי הכי מאושרת בעולם מזה הרבה זמן. הכי היה שהרגשתי
שידעתי, דובי, ידעתי שאבא שלי אוהב אותי. אבל כעסתי עליו, שהוא
שפוט של הטיפשה הזו. תוך כדי מחשבות נרדמתי. אבל מאושרת.
למחרת התעוררתי, די מוקדם. אבל נשארתי במיטה עד ששמעתי דפיקה
בדלת. זו הייתה היא. אמרתי לה שתצא לי מהחדר. והיא אמרה שהיא
רוצה שנדבר, אמרתי לה שאני לא רוצה שנדבר, ושתצא לי מהחדר. היא
נכנסה ואמרה שלא אכפת לה מה אני רוצה. קמתי מהמיטה וצעקתי עליה
שאני רוצה שהיא תצא לי מהחדר, כי לא מעניין אותי מה היא רוצה
להגיד לי. והרגשתי פתאום כל כך גדולה ויש לי כל כך הרבה מה
להגיד, ואני כבר לא מפחדת. כבר יש לי את הכוח להגיד לה הכל!
דבר שרציתי כל החיים שלי, קיבלתי. וזה אפילו העלה לי חיוך על
השפתיים.
היא הסתכלה עליי מופתעת, שאלה את עצמה מאיפה לי הכוח לעשות את
זה, מאיפה האומץ? והיא יצאה. חייכתי לעצמי ואמרתי שהיום יהיה
יום טוב. ירדתי למטה. מזגתי לעצמי כוס קפה, שעכשיו הוכן.ויצאתי
לעשות סיבוב. דודה שלי ישבה בחוץ עם אמא שלי ואמרתי לה שאני
הולכת לפארק.
יצאתי לגן משחקים וראיתי את אחותו הקטנה של שמעון. אנחלה, קראו
לה. בתרגום, מלאך. אמרתי לה שלום. והלכתי לכיוון הספסל כדי
לשבת בשקט. אנחלה הלכה אל כיוון הנדנדות, שהיו קרובת לספסל,
והתחילה לדבר איתי. בד"כ אין לי בעיה עם ילדים, אבל הייתי רוצה
קצת לבד. לא הקשבתי לה ממש, עד שהיא התחילה לדבר על שמעון.
והיא אמרה שהוא כל הזמן בחדר, מאז שחברה שלו עזבה אותו.
התעניינתי ושאלתי אם הוא יבוא אלינו היום בערב. והיא אמרה שכן,
הוא רוצה לפגוש אותי שוב. חייכתי.
הלכתי לכיוון תיבת הדואר, וחשבתי שאולי אתה נזכרת שיש לך אקסית
בספרד? מצאתי שכן זכרת, ושלחת מכתב. קראתי את המכתב שלך וחזרתי
הביתה.
נכנסתי לחדר, וראיתי מתנה גדולה על המיטה. חשבתי שזה מההורים
שלי. וחשבתי שאולי הם לא רוצים עוד לריב איתי? זה היה מדודה
שלי. שמלה חדשה להערב. מהממת.
נשארתי עוד קצת זמן בחדר ואז ירדתי לדודה שלי. חיבקתי אותה.
היא שאלה למה? אמרתי לה שאני אוהבת אותה. אמא שלי נכנסה, בדיוק
כשאני ודודה שלי התחבקנו. ואולי עכשיו היא מבינה, שהחלפתי לי
אמא? אני ודודה שלי עזבנו אחת את השנייה. ודודה שלי ביקשה שאני
אלך. יצאתי החוצה. כבר היה ערב. וכל מה שרציתי זה לישון. הלכתי
לשדה. ונרדמתי.
התעוררתי, היה כבר מאוחר. רצתי הביתה, חשבתי שדודה שלי בטח
דואגת לי המון. הגעתי הביתה והבנתי שלא היה כזה מאוחר, ואף אחד
לא שם לב שלא הייתי פה.
עליתי לחדר, התארגנתי לארוחה. עשיתי כל מה שאישה  עושה את
עצמה. התאפרתי, כמה זמן לא עשיתי את זה, ואין לי מושג גם למה
עכשיו עשיתי את זה...
ירדתי למטה. וכולם הסתובבו לכיווני. דודה שלי התקרבה אליי
ואמרה לי שאני נראת מהממת. גם שמעון היה שם. הוא נראה מדהים.
וגיליתי את העיניים היפות שלו. הסתכלתי עליו וחייכתי, הוא
החזיר חיוך.
אכלנו, צחקנו, ואח"כ הלכו כולם לסלון. אני נשארתי, להיות קצת
לבד. התחלתי לפנות את הכלים לכיור. ופתאום הרגשתי יד של מישהו
על הכתף שלי. נבהלתי, ומהר הסתובבתי, ראיתי שזה שמעון. אמרתי
לו שהוא הבהיל אותי. הוא אמר שהוא בא לעזור לי, כמובן שהסכמתי.
שאלתי אותו על החברה שלו, והוא אמר שהיא כבר עזבה. והוא משתגע,
וכבר לא יודע מה לעשות. זה כזה דומה, לעזאזל. דודה שלי נכנסה
לחדר וביקשה שאלך אליה לרגע. היא אמרה לי שההורים שלי נשארים
עוד כמה ימים כי יש להם הפתעה בשבילי. כעסתי עליה. אמרתי לה
שאני לא רוצה שום הפתעות מהם, אני רק רוצה שהם ילכו. היא אמרה
שזה לא  לדיון, והלכה.
התיישבתי, והרגשתי שהכל זז מתחת לרגליים שלי. בטח מהלחץ
ומהעצבים. שמעון התקרב אליי, ושאל למה אני ככה? סיפרתי לו הכל.
על איך הפרידו בינינו, הכל.
אחרי שסיימתי הוא הלך, המום.
עכשיו אני פה כותבת לך. הייתי חייבת לספר את כל מה שקרה. אני
חייבת להגיד שאני מאוד רוצה שהם ילכו. לא רוצה מהם כלום. רק
שילכו ויעזבו אותי.
אני עייפה, אני אלך עכשיו.
להתראות."

"אני כותבת לך כדי שתוכל לראות את כל מה שקרה. את כל הסיפור.
אז הכל התחיל בזה שההורים שלי יודעים על הפרידה שלנו והם
הודיעו את זה בארוחת הבוקר של אותו יום. וההפתעות רק באו
בכמויות. מעניין מי אמר להם?  אני עדיין לא יודעת מי עשה את
זה.
כשהם אמרו לי את זה, חשבתי שהם רוצים להחזיר אותי הביתה, עכשיו
שאין להם כבר ממה לדאוג. אנחנו  כבר לא יחד.  הם לא יודעים
שאני לא מתכוונת לחזור, אני מתכוונת להמשיך את חיי פה. איפה
שטוב לי.
אחרי שהם אמרו את זה, לא נתתי להם להרגיש שהם ניצחו בזה שהם
הפרידו בינינו. לא הפסקתי לחשוב מה הם רוצים ממני? הם רוצים
שאחזור?
אחרי שהם התרחקו ממני, הלכתי לדודה שלי, וביקשתי ממנה שתגיד
להם שאני לא מוכנה לחזור הביתה. היא אמרה שלא מפריע לה שאני
אשאר פה, אבל ההורים שלי לא רוצים שאני אחזור. והיא גם אמרה
שהיא לא יודעת מה ההפתעה.
כבר לא ידעתי מה להרגיש. עצובה או מאושרת? מאושרת לא הייתי, זה
בטוח. כשדודה שלי אמרה לי שהם לא רוצים אותי בבית, ואפילו לא
חשבו על זה שאני אחזור, זה שבר אותי, לא רציתי לחזור. אבל
רציתי שהם יבקשו, שיהיה להם אכפת. שיבקשו סליחה, אני הבת שלהם!

כבר הפסקתי לנסות להבין. זה כבר נמאס עלי. יצאתי בחוץ לעשות
סיבוב. יצאתי, וראיתי שהמכונית של דודה שלי לא בחנייה. בטח הם
לקחו אותה. לאן הם הלכו?
התרחקתי מהבית, ראיתי מישהו יושב על הספסל שבגן, לא יכולתי
לראות מי זה מרחוק, התקרבתי. לא כל כך סיקרן אותי מי זה היה,
מספר האנשים לא כזה גדול פה. מי זה כבר יכול להיות?
התקרבתי, זה היה שמעון. הוא לא נראה כל כך טוב.שאלתי אותו מה
קרה, הוא אמר שהוא לא מרגיש טוב. הוא נראה כאילו הוא עומד
לבכות. אבל הוא לא עשה את זה. הכיפה השחורה כל שעירו הקצוץ
השחור, כמעט ולא נראתה. אחרי כמה זמן של בהייה בדברים השוליים,
התחלתי להתמקד במה שבאמת חשוב, בו. הוא שאל אם אני רוצה לעשות
סיבוב, הסכמתי. עשינו סיבוב, דיברנו על הכל, הכל חוץ ממה שבאמת
מפריע לנו. וכל הזמן חשבתי שלפחות ידיד טוב יש לי פה, עכשיו
שכבר אין לי אותך, דובי. לפחות יש לי עם מי לדבר, כשלך כבר
ימאס לשמוע אותי.
לדבר איתו זה היה הכי כיף. שנינו שכחנו מהעולם. זה היה, אני
והוא, בלי בעיות, מסתובבים בכל האזור המדהים הזה. הוא הראה לי
מקומות שלא ידעתי שקיימים, ושהוא פחד להראות לי. הייתי יכולה
להישבע שהכל נראה לי כמו חלום. להסתובב עם מישהו חמוד, במקום
הכי מדהים בעולם. ומה אני עושה? חושבת עליך. כמה שניסיתי
להימנע מזה, לא הפסקתי לחשוב עליך. רציתי שזה יהיה אתה, שאיתך
אני יהיה כאן במקום הכי יפה בעולם, עם האיש שאני הכי אוהבת.
נכנסנו לתוך נחל מדהים, קטן.וכל מיני פרחים צבעונים, מדהימים
מסביבו.
זה היה בתוך מנהרה צרה כזו. ואני ושמעון היינו צמודים זה לזו.
הסתובבתי, והוא היה מאחורי, הראשים שלנו נפגשו, הסתכלתי על
העיניים שלו, וזה קרה. התנשקנו.
זה היה קצר מאוד. הפסקנו אחד את השני, הוא יצא ראשון, מהר
מאוד. ביקש סליחה והלך.
אני הייתי עדיין קצת בשוק, ולא הבנתי מה ממש קרה עכשיו. נשארתי
עוד קצת זמן עומדת המומה. ואז התחלתי ללכת. הלכתי לאט, כי
רציתי לחשוב, אבל לא הבנתי ממש על מה אני אמורה לחשוב. מה בעצם
קרה פה? זה היה משהו שקרה ברגע. אין על מה לחשוב. כי שנינו
מאוהבים באנשים אחרים. זה היה חסר משמעות. נכון?
ככה חשבתי אבל אז הבנתי, משהו כן קרה פה. משהו היה פה והמשהו
הזה לא מנע את הנשיקה, ונתן לה להתקיים.
רציתי לדעת מה קרה עם שמעון, הוא, נראה לי, די נבהל. החלטתי
לתת לו אז הזמן שלו. אז המשכתי ישר הביתה. ראיתי שהמכונית
בחנייה, הם חזרו. ודודה שלי בדיוק חיפשה אותי לקרוא לי. היא
אמרה שהגיעה ההפתעה, היא חייכה. שאלתי אז זה משהו שיגרום לי
לבכות, היא אמרה שלא.
נכנסתי עם חיוך לתוך הבית.
אתה, זה היית אתה. עומד ככה, עם הידיים בכיסים, מובך, ומחכה
שאני אגש להגיד שלום. זה היית אתה. אמרתי את זה לעצמי עוד כמה
פעמים. ואז יצאתי מהר החוצה. לא אמרתי שלום, ולא  עשיתי כלום,
יצאתי החוצה. רציתי להיות לבד.
מה אתה עושה פה!? עד שאני מנסה להבין מה קורה עם שמעון, אתה
בא?
יצאת אחרי מהר, ושמעתי את אמא שלי אומרת שכל דבר שהיא עושה זה
לא בסדר.
התיישבתי על הספסל שבגן והתחלתי לבכות. דודה שלי התקרבה.
"חשבתי שאמרת שאני לא אבכה", אמרתי לה. התקרבת אליי, וירדת על
הברכיים, הסתכלת עליי. שאלת למה? הסתכלתי עלייך, אמרתי "בגלל
העיניים" הרמת אותי, וחיבקת אותי חזק כמו שרק אתה יודע, ורק
אני אוהבת. כמו שהיה חסר לי המון זמן. ואתה באת והשלמת את כל
מה שהיה חסר, וכל מה שיכולתי לחשוב עליו באותו הרגע, זה רק על
כמה אני מאושרת, סוף סוף מאושרת. שאלתי כמה זמן אתה נישאר,
"כמה שתרצי", ענית. שאלתי מה גרם לך לבוא. אמרת לי לשתוק,
ונישקת אותי. אחרי הרבה זמן שהן היו חסרות לי, הרגשתי שוב את
השפתיים שלך מלטפות את שלי. הלכנו מחובקים אל עבר הבית.
הלכתי לאמא שלי, שאלתי אותה למה? למה היא עשתה את זה? והיא
אמרה ככה "לא משנה איפה את תהיי, כמו שלאהבה אין גיל, אין לה
גם מרחק, ושם דבר לא יפריד ביניכם."
עמדנו והסתכלנו אחת על השניה, עד שחיבקתי אותה.  ובכיתי כמו
ילדה שאיבדה את אמא שלה בגן, איבדתי את אמא שלי, אבל עכשיו היא
פה. היא חזרה.
כשישבנו לאכול, זוכר? הייתה אוירה של משפחה גדולה, ומאושרת.
דיברנו, צחקנו, והכל היה טוב.
כשהגיע הזמן הלכנו לישון. הלכתי למיטה, אבל לא לישון, לחשוב.
ניסיתי לחשוב על כמה אני מאושרת, ושאני יכולה סוף סוף לראות
סוף טוב. שהכל יהיה טוב. זה לא מה שחשבתי עליו, חשבתי על
שמעון. ועל הנשיקה. אני מרגישה אליו משהו? הייתי חייבת לדעת,
אז אמרתי לעצמי שלמחרת בבוקר אני חייבת ללכת לראות אותו.
קמתי מוקדם, התלבשתי, ויצאתי לספסל, שמעון היה שם, עצוב עוד
יותר מאתמול.
התקרבתי, "מה קרה?" שאלתי. "לא יכול יותר", הוא אמר. "היא
עזבה, ואני מפחד". הוא הפסיק. התקרבתי יותר אליו. "מפחד
לשכוח... אותה. אותנו." הוא הרים את העיניים והסתכל עליי.
אמרתי לו שהכל יהיה טוב. הוא שאל מה הגישה האופטימית הזו שלי..
סיפרתי לו הכל. על כל מה שקרה ביממה האחרונה. הוא כעס עלי. הוא
כל הזמן שאל למה עשיתי לו את זה, הוא צעק ושאל למה שאני כזו,
למה  אני עושה דברים כאלה. שאלתי אותו מה עשיתי. הוא אמר שכל
הזמן שיחקתי בו. ועדיין לא הבנתי מה עשיתי. הוא רצה ללכת, אבל
תפסתי אותו ביד. וקרבתי אותו אליי. דרשתי שיסביר לי מה עשיתי.
ואת מה הרסתי. הוא אמר שהוא חשב שיש לי כוונות אליו. כוונות של
יותר מידיד. הסברתי לו שלא, שאני רוצה אותו כידיד. הוא הבין את
זה, אבל הוא לא אהב את זה. הוא רצה ללכת, נתתי לו ללכת. מה כבר
יכולתי לעשות? והוא הלך, וכשעוד היה קרוב שמעתי אותו אומר "כבר
אין לו מה לעשות, עכשיו הוא פה, גם אם אני אוהב אותך..." רצתי
אליו. ודרשתי ממני שיחזור על מה שאמר. הוא לא ענה, שאלתי אותו
אם הוא אוהב אותי. הוא הסתכל לי בעיניים, פחד להגיד משהו.
הסתכלי עליו ועשיתי את זה, נישקתי אותו. נישקתי אותו שוב.
ועכשיו הרגשתי משהו שונה, הרגשתי שהיה משהו, וידעתי שהיה משהו
והפעם גם ידעתי מה זה היה, אבל אסור היה לי, עכשיו שאתה פה,
אסור לי. אחרי כל כך הרבה זמן שרציתי את זה, עכשיו אני משנה את
דעתי? עכשיו אני רוצה את שמעון? לא ידעתי כלום. התחלתי לרוץ
לכיוון הבית של דודה שלי.  היה עדיין מוקדם. רק היא ואמא שלי
היו ערות. הן שאלו לאן הלכתי כל כך מוקדם. עניתי שיצאתי
לסיבוב.
עליתי אל החדר שלך, ראיתי אותך ישן, והבנתי שאתה באמת מיוחד,
אבל עם מי אני רוצה להיות? את מי אני אוהבת?
נכנסתי לחדר שלי, ואמרתי לעצמי שאני חייבת להפסיק עם שמעון, זה
חייב להיגמר. כי אתה, דובי, תמיד אהבתי אותך, ואני תמיד אוהב.
כי למרות כל מה שהיה, אתה עזבת הכל ובאת להיות איתי, אני לא
יכולה לעזוב אותך אחרי מה שעשית בשבילי.
הבנתי שאני צריכה להיות איתך, כי איתך תמיד הייתי מאושרת,
ועכשיו שאנחנו רחוקים מהעולם, אז יהיה לנו הרבה יותר טוב. ואמא
שלי מאשרת, וכל מה שנישאר לי זה להבין שאתה האחד. אבל משהו היה
חסר לי.
וככה עברו להם ימים, ומחר יהיה שבוע שלא שמעתי משמעון.
ישבנו, אני ואתה, מחובקים על הספסל. עד שאנחלה רצה אליי, בוכה
ורועדת כולה, הרגעתי אותה ושאלתי אותה מה קרה. היא אמרה ששמעון
רוצה לנסוע אל חברה שלו, והוא כבר בשדה תעופה. לא הבנתי מה אני
עושה אבל רצתי, מהר, אל הבית של דודה שלי, אמרתי לה שתביא את
המפתחות של המכונית ומהר, ואמרתי שאני אסביר לה כבר בדרך.
נסענו מהר לשדה תעופה, ראיתי אותו מרחוק, מחכה למטוס. רצתי
אליו. הוא קם, הסתכלתי עליו, ואמרתי משהו שהייתי צריכה להגיד
לפני הרבה זמן. "גם אני אוהבת אותך".
אני אוהבת אותו, דובי. אותו. אני מקווה שעכשיו שאתה קורא את
זה, ורואה איך כל האהבה הזו התחילה, אתה תוכל לסלוח. אני
מקווה".