הגאוה גוועה,
הענווה התעלתה,
היש התמוסס,
בתוכו התכנס.
ההעלם התבהר,
האור התעורר,
השורש נגלה,
האמת תאמה.
השפע פשה,
במכלול נשמתה,
ככלה כלתה,
לידיעת בעלה.
בדמיון אלמנות,
במצוק הגלות,
ממעמקי הגולה,
בצפיית גאולה.
בסוד ההויה,
יסודה אהבה,
בקשה לתשובה,
לאישה בנידותה.
כנוסה בחופה,
באישו של אישה,
ברית דמים,
גאולת עולמים.
הערה: מכיוון שלדעתי כדי להבין את היצירה הזאת יש כמה מושגים
מהעולם הדתי שהקוראים לא כ"כ מכירים (אפילו בין הדתיים), אז
כתבתי הסבר למי שמעוניין להבין את האמור (לדעתי הוא גם מעניין,
ההתחלה קצת מסובכת אך בהמשך זה נהיה "בסדר", אבל זו דעתי
האישית...) כל ההסבר הוא בצורה מאוד מקיפה וכוללנית אבל הוא
נותן תמונה כללית על המושגים שביצירה.
הקדמה: הקב"ה הוא "אין סוף" והאדם מעצם מהותו הוא מוגבל
(אנשים מוגבלים בפרמטרים של זמן ומרחב, אין להם אפשרות להבין
את המימד הזה, נדמיין קו ונוסיף עוד מימד- האורך נקבל משולש,
נוסיף לו עוד מימד- העומק נקבל מנסרה, עכשיו תנסו להוסיף לו
עוד מימד ו... משהו תקוע, לא? או תנסו לחשוב מה יש אחרי
הכוכבים והגלאקסיות, מה יש אחרי הריק שביקום?) ישנו חיבור
מתמיד בין הקב"ה לאדם בשורש נשמתו, אם ה"אין סוף" יכנס לתוך
הכלי, כלומר, יכנס לאדם שהוא כלי קיבול במובנים רבים, הכלי
יתפוצץ.
דוגמא פשוטה לדבר: אם תחבר את מטען מכשיר הסלולרי שלך עם חוט
חשמל למרכז "אורות רבין"- סביר להניח שהפלאפון שלך יתפוצץ, הוא
לא מסוגל לקלוט את האנרגיה. (בקבלה הדבר נקרא "שבירת הכלים"
הקב"ה בבריאת העולם הכניס "יותר מדי" ממהותו בתוך העולם
ו"פוצץ" אותו כדי שלעם ישראל יהיה תפקיד בעולם, לאסוף את
הניצוצות הפזורים בכל העולם, וזהו עניין הגלות, יש פה עניינים
עמוקים שזה לא המקום והזמן...)
על כל פנים, הקב"ה צמצם את עצמו ב"אין סוף" צמצומים כדי שהאדם
יוכל לקבל את האנרגיה, בקבלה הדבר נקרא "שפע", הקב"ה הוא "אור
אין סוף" הוא המקור שנותן לאדם שפע, דרך נשמתו (לכל אדם יש
נשמה, ההוכחה לכך היא מאדם מת, מבחינה ביולוגית הכל עדיין
מתפקד רק חסרה לו הנשמה שתניע את הגוף לפעול).
בצורה יותר מופשטת הקב"ה נותן לעולם אהבה (חסד) אין סופית
ומצמצם אותה בכוח (גבורה) לעולם כדי שיוכלו כל החי, צומח דומם
ל"התחבר" אליה. משל פשוט לדבר, בין 2 מספרים ישנם אין סוף
מספרים אבל כל האין סוף מספרים מוגבלים בין 2 מספרים.
כל אדם מושפע מהקב"ה, אך ביד האדם לקבוע כמה הוא יקבל, ככל
שהוא מחשיב את עצמו בעולם, הוא תופס "נפח" גדול יותר בעולם, אז
ממילא הקב"ה נמצא אצלו פחות, הרי אין מקום בשבילו, הוא כאילו
אומר להקב"ה "זוז, אני צריך עוד מקום לתפוס, הרי זה אני!".
השרף מקוצק אמר בעומק: "היכן הקב"ה נמצא? בכל מקום שמאפשרים לו
להיכנס!".
הכעס והגאווה הן התכונות הגורמות למציאות זו, אדם גאה בטוח
שמגיע לו הכל, הרי הוא פרופסור מכובד לפיזיקה בין גלאקטית, הוא
יו"ר, מנכ"ל, וכו' וכו' וכאשר העולם לא סובב סביבו הרי הוא
כועס "איך יתכן שהעולם לא מתנהג על פי התוכניות שלי? מה טעם
בעולם וכל בני האדם החיים בו אם אינם משתפים איתי פעולה? לשם
מה נחוץ קיומם? הרי הציר המרכזי של העולם, "כידוע", הוא אני
והרצונות שלי וכל העולם לא נברא אלא בשבילי וברור הדבר שכל
המציאות צריכה להסתובב לפי מה שמתאים לי".
האדם מרגיש חוסר הגיון בעולם, אין דבר מתסכל יותר מחוסר היגיון
"העולם מתנהג בטיפשות גמורה, בחוסר התחשבות, באי היגיון מוכח,
ברשעות, כל בני האדם מתנהגים ממש ברשעות!"- שהרי הם לא מותאמים
לתפיסה הניראת לי הכי הגיונית, הכי טובה, הכי חשובה, הכי צודקת
והכי נכונה וברורה.
הדבר מתסכל את האדם, כאשר הדבר הגיוני ואנשים עושים בדיוק את
ההיפך הגמור, הוא מאבד את עשתונותיו וזה גורר אותו לכעוס.
(זו הסיבה שרואים במדינה אנשים מכובדים החושבים שהם מעל החוק
"מי הוא החוק שיגיד לי מה לעשות?" או מנהלים ובכירים שמתנהגים
לפקודים תחתם כאל עבדים לרצונותיהם "הרי
אני...ואני...כך-וכך...אז ממילא הוא צריך לעשות בשבילי כך
וכך...")
לסיכומו של עניין, הגאווה יוצרת את הכעס, דבר הדוחק מעולמו
הפנימי של האדם את מציאות הקב"ה ו"כביכול" גם מהעולם הכללי.
לגופה של יצירה: כאשר אדם מחליש את גאוותו אז ממילא הוא נהיה
יותר עניו, הוא מבין שיש עוד אנשים בעולם שאת כולם צריך לכבד,
באותו זמן כל תחושת "היש" שבו, אינה נשברת אלא מתמוססת, כדוגמת
תינוק שברור לו שכל העולם צריך להיות סביבו, וכשהוריו אינם
דואגים לצרכים הבסיסים שלו- מיד הוא בוכה ואינו מתחשב בבני
הבית הישנים, אמנם כשהוא מתבגר הוא לומד להתחשב בסביבה
(בתקווה...). ואז ממילא ה"אני" מתכנס, פירושו, כל אדם מוכרח
להיות קצת "אני" כי כך הדבר מעצם היותו נברא, השאלה כמה מקום
אני תופס? מהו הנפח אותו המציאות העצמית שלי, ע"פ הבנתי, אמורה
לתפוס?
ברגע ש"אני" העצמי פוחת, הרי ההעלם מתבהר והופך ליותר ברור (
ה"העלם" הנו משל למציאות העולם. העולם הוא מהות הקב"ה אך
בצמצום, כפי שהוסבר לעיל). האדם לא רואה את הקב"ה בעולם בצורה
גלויה, דבר זה נועד כדי שלאדם תהיה בחירה חופשית. אדם הרואה
שמש אין בבחירתו השכלית אפשרות לומר "אין שמש", אך על האלהים
הוא יכול לומר כך, כי אינו רואה אותו. הבעש"ט נותן דוגמא לדבר:
אבא המתחבא לבנו והילד צועק "אבא, אבא" הבן יודע שהאבא נמצא,
הוא זוכר את המראה שלו, את דמותו, אבל כשהאבא יצא מהמחבוא הילד
יצעק בשמחה "הנה, אבא, זה אבא שלי"- כך לעתיד לבוא כולם יראו
ויגידו "זה ה' קיווינו לו". )
כל הדברים הלא ברורים במציאות מתבררים ומתבהרים, ישנן דרכי
הנהגה ברורות שהקב"ה מנהיג בהן את העולם וכאשר האדם מגלה את
השורש, כל המציאות מולו מתבהרת ויש התאמה בין הפרטים לכללים.
באותו זמן שפע הקב"ה מתפשט בנשמת האדם.
כעת היצירה עוברת לפאזה של היחסים בין עם ישראל להקב"ה. (שהם
במאקרו יחסי היהודי לבוראו, הכלל מורכב מהמון פרטים והפרטים
משפיעים על הכלל)
עם ישראל הם בבחינת "כלה" שכלתה נפשה (זהו רצון אין סופי עד
הגעה כמעט לכליון עצמי) לידיעת "בעלה" שהוא הקב"ה ("ידיעה"
משמעותה התחברות, כשאדם יודע משהו הוא פשוט מתחבר אליו)
והאידאל של עם ישראל הוא "ידיעת ה'"- החתירה האין סופית להיות
שלם במידות ובמעשים כהקב"ה.
הגלות היא מצב של הסתר פנים של הקב"ה שנדמית כעזיבה, בגלות עם
ישראל חשו כמו אלמנה בודדה, עכ"פ האלמנה דמיינה שהיא לבדה,
שבעלה נטשה, היא הייתה במצוקה משום שהגלות נראתה לה כהליכה בין
גאיות וצוקים והיא לא ראתה את הסוף, את האור שבקצה המנהרה, אך
תמיד ציפתה וייחלה לגאולה.
פן נוסף ביצירה: אדם שבמצב גאווה סבור שהוא שלם, "הרי לא ייתכן
שיש משהו שאינו שלם בו...", אך בתוך תוכו הוא יודע שהוא משקר,
יש בו ריקנות ואפסות פנימית, ולכן הוא מחויב לקבל אישורים לכך
שהוא מושלם מהסביבה, הוא מחפש ללא הרף תשומת לב (כך ניתן
להסביר את התופעה שאנשים מצליחים מאוד מתאבדים- יש בתוכם
ריקנות איומה שאינם מסוגלים להתמודד עימה). כשעם ישראל בגלות
שוכח את מהותו הפנימית נוצר בנפשו חלל והוא מוכרח להרשים את
הגויים כדי למלאותו. יש לו דחף שמאלץ אותו להיות עם ככל
הגויים, להשתתף עמו במהפכה הצרפתית, להחדיר את ההשכלה לחינוך,
ללחום בכל החזיתות, לגלות סובלנות לכל העמים, להראות לכולם את
גאונות המוח היהודי וכו'. רק כשהאדם שובר את גאוותו הוא מסוגל
לבדוק את דרכיו ולהבין את מהותו, לדעת להשלים את החסרון, ואך
ורק אז הוא יכול להיות מאושר. אושר ביהדות מוגדר יותר
כ"שלווה"- הלב שווה, התוך והחוץ שבאדם שווים. אדם שיודע מה הוא
"שווה" אינו מרגיש צורך להראות זאת לאחרים. כל עוד שהאדם
מתכחש למהותו הפנימית ואינו נוהג כפי ש"באמת" הוא רוצה לנהוג-
הוא לא ימצא את מנוחת נשמתו.
הקב"ה מצדו תמיד אהב את עמ"י, הרי כל בריאת העולם ביסודה היא
האהבה והנתינה. הקב"ה ביקש רק שישובו אליו "שובו בנים שובבים",
הקב"ה רחקנו מעל פניו כדי שבזמן שעמ"י יתבגר ויבין את מהותו-
האהבה אליו תהיה עשרת מונים. יסוד דומה בא לידי ביטוי בטהרת
המשפחה, אישה מצווה בזמן נידתה להתרחק מבעלה כדי שבזמן הנכון
יגדל הקירוב בין בני הזוג.
כאשר הגאווה הפסיקה והאדם שב בתשובה (לשוב בתשובה פירושו הבנה
של טעות ותיקונה, דוגמא מכיוון אחר: זוג המתחתן מתוך בטחון שהם
מתאימים אחד לשני, חושבים בצורה דומה, בעלי שאיפות דומות והם
מאושרים. במשך הזמן מתחילות מריבות וויכוחים ועולה בליבם
המחשבה "מדוע בעצם התחתנו?". רק לכשיבינו שבעצם מהותם הם שונים
ובעלי דרך חשיבה ותגובה שונות, הנובעים משלמות אחת - אז הם
יחלו להיבנות אחד ע"י השני, הם משלימים זה את זה, כפי שנאמר
"עזר כנגדו") הקב"ה יוכל לכנוס את כל ישראל בחופה ולקדשם
("קידושין" מלשון "הקדש", כשבית המקדש היה קיים היה אדם אומר:
"הפרה הזאת היא הקדש"- פירושו, היא אסורה לכל העולם בשימוש חוץ
מאשר לבית המקדש, כך האדם המקדש אישה הוא אוסר אותה על כל
העולם והיא מיוחדת לו). אם כן, אנו שייכים להקב"ה וכן להיפך.
יש שתי דרגות בין בני זוג, דרגת "בעלי" שבא לבטא את ה"בעלות"
שיש, "אני שייכת לו", ויש דרגת "אישי" (=האיש שלי) שהוא בעצם
הגדרה של בנינו, זה משהו אישי, אינטימי, כך לעתיד לבוא בין
עמ"י להקב"ה יהיה יחס של אהבה גדולה, "והיה ביום ההוא נאם ה'
תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". אז תבוא לידי ביטוי ה"ברית
דמים", לצערנו הברית הזאת התגלתה ביתר שאת בגלות, באימי
האינקוזציה, בפוגרומי רוסיה בתוככי גיא ההריגה.
כשתתווסף הא' של האחד לגולה, תבוא הגאולה של הפרט והכלל
לעולמים.
מצטער, לא התכוונתי שזה יהיה ארוך, רציתי להוסיף ולהרחיב אבל
אני חושש שאנשים יתעייפו באמצע ובסוף לא יבינו כלום, בכל אופן
אשמח לקבל תגובות בוגרות ליצירה.
שיר ברגע של התרוממות נפש |
