"שקר החן", כן אני יודע.
דווקא "יראת ה'".
זה מה שאני מחפש.
"מה נשאר אחרי שלושים שנה?"
"נראה לך שהיא תיראה זוהרת ונוצצת?"
"לא הכלי", מסבירים,
"התוכן, התוכן זה מה שחשוב"
כלל מספר אחד,
"זה לא העיקר",
"חוץ מזה בחור תורני כמוך?"
"נווו, באמת..."
אז אני לא שואל.
"מה פתאום, זה בכלל לא חשוב לי"
רק בחורים רדודים חושבים על זה.
זה פשוט שטחי.
וזה גם מאוד מעליב.
להגיד לבחורה שהיא לא יפה.
אפילו שזה רק בעינייך.
מה היא אשמה?
אחרי שהשקיעה שעות מול המראה.
והתאפרה והסתרקה במיוחד בשבילך.
ככה להגיד לה?
זו ממש אטימות.
ומי שישמע איך אתה נראה.
ממש האביר על הסוס הלבן.
אתה יותר דומה לסוס...
טוב שאני לא מגזים.
שטויות, קצת ציניות.
מקצת ציניות אף אחד לא מת.
חוץ מהחתול השמן של השכנה.
חשבו אז שזה מאוד מצחיק.
לבדוק אם הוא מסוגל לרדת מעמוד חשמל.
אז נתקע שם יומים ומת מרעב.
קברו אותו בחצר.
שרו גם שיר עצוב.
וכולם התחרטו, באמת.
אז בעצם זה לא ציניות.
זה ממש רוע לב של ילדים.
לפעמים זה ממש מחלה.
רואים את זה בכיתה.
איך הם מתנהגים בשיעור.
מתייחסים לחברים.
להכות ילד בכיתה.
רק בגלל שהוא לא מקובל?
מי קבע בעולם שצריך להיות מקובל?
זה ממש אטימות.
רוע תמים.
זה בטח בגלל הטלוויזיה.
כל הזמן רואים שם רק אלימות.
כל מיני מסרים גרועים.
ילדים לא יכולים להתגונן.
הם לומדים לחקות את הסובבים.
צריך אבא טוב שישמור עליהם.
שיתן להם דוגמא טובה.
שיאהב אותם.
אצלי בבית בטוח לא יהיה טלוויזיה.
מה אני צריך את תרבות המערב?
ליד ארון הקודש?
באמצע הסלון?
ועוד קרוב לשולחן שבת?
זה בעצם כמו שילד משקר,
ואומרים לו:
ילד דתי?
משקר?
ועוד עם כיפה?
בשבת?
ואת השבת מדגישים.
אבל ממש חזק.
ועם העיניים עושים כזה מבט של אשמה.
ככה שידע שלא מתנהגים.
גם אם ממש רוצים.
ילד דתי צריך להיות אחרת.
הוא לא כמו כולם.
הוא לא ילד, בעצם.
הוא "ילד דתי".
זה אחד ששומע מוסר.
ועושה  "כן, כן" עם הראש.
אומרים לו "נוו, נוו".
והוא מתבייש ומסמיק.
בטח, הרי הוא "ילד דתי".
בכיתה מצפים ממנו להתנהג יפה.
להתנהג כמו המבוגרים.
לעשות כמו שהרב עושה.
כי הוא מלא אידיאלים רוחניים.
כמו שהרב לא משקר אף פעם.
כי הרב הוא דמות חינוכית.
צריך לשאוף להיות כמותו.
הוא תמיד לומד בגמרא הגדולה.
גם כשנגמרים הלימודים והוא מגיע הביתה.
בתוך המהומה הוא רוכן על הגמרא.
בטח בבית הוא מכבד את הילדים.
את האישה הצדיקה.
אפילו שהיא לא כ"כ יפה.
והוא לא ממש אוהב אותה.
כי הוא התחתן עם אידיאלים.
לאהוב את אשתו זה אידיאל.
שהוא תמיד קרא בישיבה.
הרבנים תמיד הטיפו.
והסבירו בנועם.
והוא הבין את זה ממש טוב בשכל,
אבל לא ממש בלב.

אח"כ במחשבה שניה הגעתי למסקנה שזה לא נכון.
לפחות לא אצל הרבנים שלי.
הלוואי שבגיל שלהם יהיה לי את ה"אכפתיות המתוקה"
שיש להם כלפי נשותיהם שאני רואה כשאני מבקר בביתם.
אז שיניתי את הסוף...

את האישה הצדיקה.
אפילו שהיא לא כ"כ יפה.
והוא ממש אוהב אותה.
כי הוא התחתן עם אידיאלים.
לאהוב את האישה זה אידיאל.
שהוא תמיד קרא בספרים בישיבה.
הרבנים תמיד הטיפו.
והסבירו בנועם.
והוא הבין את זה ממש טוב בשכל.
לכן הוא השקיע בה.
עזר כשצריך.
וגם שלא ביקשו ממנו.
לעזור לאשתך זה מצווה גדולה.
כך תמיד הסבירו.
והוא עשה.
והוא פתאום גילה שהיא יפה.
אין בכלל מה להשוות.
איך בכלל הוא הסתכל אל אחרות?
הרי היא הכי יפה בעולם.
זה ברור.
ופשוט.