בלילות בהם אנו ביחד, לילות שאני מחכה להם כל השבוע, במקום
להתחבק ולהרדם הדמעות יוצאות ותחושת ההרס מתחילה להשתלט.
פתאום הכל שחור וכל שאני רוצה זה למות.
עוצמת עיניים ומתחילה לדמיין בראשי, תמונות על גבי תמונות בהם
אני מוצאת להורג או מתאבדת זה לא חשוב, בדרכים שונות.
עוד לא חתכתי וכבר אני מתחילה לחוש את הכאב.
משהו מבפנים שמושך אותי מטה ומאפשר לי רק ברירה אחת, מוות.
כאילו שנכנסתי למעין טרנס שכזה או התקף.
בוכה ורוצה למות, כואבת ומתפתלת במיטה, ומפריעה לך לישון.
לאחר כמה זמן זה עובר אבל באופן זמני כמובן, זה תוקף אותי
בלילה כשחושך בחוץ, כשאין אפשרות לברוח מן המחשבה מן האמת
שלי.
אתה לא מסכים עם האמת שלי, האמת שיצרתי ושאני בוחרת להאמין
בה.
אתה אומר שאני לא אשמה, שלא צריך לכאוב לי בגלל זה, שרק
עזרתי.
אבל איך אני יכולה שלא להרגיש אשמה כשפוגעים בך בגללי,
"בשבילי" אתה טוען...
אני באמת שווה את זה, אדם?
את ההתעללות שהם מעבירים אותך?
את הסבל והכאב והדמעות בעיניים הללו שקיוויתי שלא אראה בוכות
שוב...