שניים הם באים בימים,
ופניהם כה חמות.
שניים הם באים בימים,
ועיניהם כה רגועות.

ויהי ערב ויהי בוקר,
וכך עוברים הימים,
היו רגעים, היו רגעים,
אך מי סופר את השנים?

ועברם לא ידוע,
שניים הם מסתוריים.
האחד נאנח,
השני יושב לצידו.
מרגיש את החום המגיע  מכף ידו.

ויהי ערב ויהי בוקר,
וכך עוברים הימים,
מה עברו יחד שנים?
כמה זמן הם אוהבים?

וכאשר ימות האחד,
וישאירו לבד,האם יאבד השני?
הימצא את דרכו ביגון אין סופי?
שניים הם, על ספספל בין ערפל הבוקר,
באים בימים.
זה לצד זה,
הביגל והבעלים.