לפני בערך שבוע בעודי יושבת בסלון מול איזה תכנית שמנסה יותר
מדי, הבנתי שמ'זה לא בא לי להיות פה. תפסתי לי כסא, הספה
(נראתה לי רשעית) וניסיתי להבין מה זה פה, וממה נמאס לי. אחרי
איזה שעתיים של פילוסופיה על החיים על המוות ועל מה שבאמצע (כל
זה לבד כמובן) פתאום הבנתי שלא כל כך בא לי לדעת מה את תעלומות
חיים תעלומות המוות ואת התעלומות של מה שבאמצע. לא היה דבר
יותר מפחיד מלהבין את זה! אם לא אכפת לי מכלום ואני גם לא עושה
כלום, לא יצא ממני כלום! אני גם ככה די כלום. בעוד אני מנסה
להבין את המתרחש (וגם להבין מה גרם לי לעזוב את הספה כי הכסא
לא ממש נוח) אני פתאום מבינה משהו מאוד מרכזי שגם נראה לי מציב
פתרון די נחמד לבעיות החיים:
מה שמכניס לנו לראש שטויות ובולשיט שגורם לנו לערער בנורמליות
של זה שאנחנו ברוב שעות ימינו עושים כלום, זה כל אותן סדרות
שמנסות יותר מדי וגם להן אין כלום ומרוב שאנחנו מנסים להבין מה
יש בכלום שלהם אנחנו שוכחים שבכלום אין כלום וזה למעשה די
מטופש!