את ידיו, הוא שיקע בשעוות הנר החמימה.
ללא היסוס.
וכל זאת תוך ידיעה צלולה כי גם חותם זה,
בדומה אליו, עתיד להימחות.
זה היה צעד חשוב עבורו.
כל חייו נסבו סביב הריק ממנו כה חשש.
חשש זה לא היה חסר שחר ותכלית.
בעברו, כך הרגיש, שינה את פני הדברים בצורה ניכרת ומשמעותית
ועתה, אף נפש חיה לא זקפה זאת לזכותו.
כן, ההכרה האנושית או העדרה כרסמו
בו עד נותר יציר אנוש ערום ממעש ותכלית.
והנה, אחרי שעשה את שעשה, עד כמה שהיה מעשה זה
עלוב ושולי, המתין להכרה אשר מגיעה לו משחר ימיו.
הוא המתין בכל נפשו ומאודו, שוב ובשנית ועשה זאת במסירות רבה,
הוא התרגש ופלבל בעיניו, פרש הצדה וארב, להתרחשות הנשגבת אשר
לבטח תבוא. ההכרה, בוא תבוא!
נדד במחשבותיו ושיווה בעיני רוחו בת חן אשר תשב מנגד ותבחין
בתעלוליו,
לבטח היא תשא עיניה אליו, תאמר: "הו! איזה חותם נפלא, פרי
ידיך? אלו טביעות אצבעותיך?"
או אז, היה קם בנחישות ומשקע בשנית את אצבעותיו בשעוות הנר
הרכה והיא,
היא הייתה נכבשת. שלו לעולם ועד.
כך ישב, חיכה, ציפה, רגש, פלבל בעיניו, ארב, לאותה בת חן פרי
דמיונו, להתרחשות
אשר לבטח תבוא.
ואכן היא באה, בת חן ענוגה, ישבה מנגד ואת הנר בחנה. משהבחינה
כי הנר עודנו רך
ומרקם מיוחד לו לאין שיעור, לא התאפקה ושיקעה בו את אצבעותיה.