אחת

ילדים שנים עשר,
כן הינו תריסר,
עולצים משחקים בגינה.
היה שם אחד,
ילדון מאד מיוחד,
אשר משום מה עמד בפינה.

לא שחק הילדון,
כאילו מתוך עקרון,
רק עמד לו בצד ושתק.
לבסוף התקרב,
על הילדים התחבב,
אפילו נתן לי ממתק.

אמנם לבוש לו מוזר,
ופרצוף עם שיער,
אך הציע שנשחק בערמה.
והנה חיש כולנו,
עליו הסתערנו,
כשלפתע פשטה לה דממה!

2

כמה הם שדופים,
הילדים היפים,
אתקרב אליהם, אתבונן.
ודאי צוירו במכחול,
כגלי הים הכחול,
אקרב עוד, עליהם לגונן...

וכאילו לא נאמרו מספיק מילים עלי אדמות,
כאילו לא הועברו המסרים, אני מתיזה עצמי עליכם.
מרססת את ישותי המתה פיזית אל תוככי תודעתכם.
הייתי רוצה לסלוח כמובן, החטא הקדמון, הריקבון.
אבל רק זגוגיות חלומותיכם המנותצות יסללו את הדרך
אל תוככי המציאות העקובה מפסטו ומגמות הקפיטל
המתחלפות תדיר. כאילו היו סוטה שמנמן המביט אל
התמימות ומתאווה לזגגה בתפילותיו אל אלוהינו
הרחום.

עתה קול דק יפצח בנשגב שבשיריו ויתבדה.