אני פשוט לא מבין.
כל פעם שאני מנסה לדבר איתך באמת את מנפנפת אותי מיד ומשאירה
אותי להתבשל בעצמי.
וכשאני לא מדבר אז את שואלת אותי למה אני לא מדבר.
את לא מבינה שזה מאמלל אותי?
אני רוצה לדבר איתך על דברים רציניים ולך זה לא מזיז.
את יודעת שאני צודק אבל את מעדיפה להתעלם מכל זה, כי הרי ברור
שעדיף לדבר על כלום או פשוט לשתוק שעה בטלפון ולקוות שזה ייעלם
מעצמו.
וכל משפטי החוסר אכפתיותנון-שלאנטיות בסגנון של "קח את זה איך
שאתה רוצה" די מעליבים. אני בא ומנסה לדבר איתך על מה שמפריע
לי, ולמעשה די מפריע לשנינו, ואת פשוט מבטלת את זה ובוחרת
לחיות לך בעולם שלך.
כשנוח לך אז אין לך בעיה לדבר איתי על הא ועל דא, אבל כשאני
רוצה לדעת מה עובר עלייך, האדם שאני כל כך אוהב, מיד את
מתגוננת מפניי.ממש כיפה אדומה מול הזאב הרע.
נמאס לי לסיים שיחות איתך מתוסכל בתוך עצמי.
נמאס לי לאהוב אותך ולקבל יחס של כלום. ולא, זה לא יחס של ידיד
קרוב. בקושי של מכר. ליילל כמו חתולה לא יקרב אותי אלייך. אני
לא החתול שלך. אני אדם שמאוד אוהב אותך אבל מאוד נעלב מהדרך
שאת בוחרת להתייחס אליי בכל נושא רציני.

תשבי, תחשבי לבד ואולי תביני מה את עושה לי. לפעמים דווקא מה
שלא אומרים גרוע יותר ממה שאומרים או עושים.
אוהב אותך וכואב אותך,
ג.

11.11.2003