המנתח הביט אלי, לא בחשש, הוא יודע מה הוא עושה, אלא בתמיהה.
"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה? שיחזור יכול לעבוד פה טוב מאוד.
הכל כבר מוכן לקראת זה, ואתה יודע שיש את כל החלקים." נערתי את
ראשי לשלילה. כמה שאריות כפור אחרונות, שהתחבאו מאחורי האוזן
ועל העורף הוטחו על ריצפת חדר הניתוח ונשברו. "זה מה שמתאים
למטרות שלי" הסברתי.
הרופא משך בכתפיו אל מול האחות, ששלחה לו הרמת גבה בתמורה. הוא
הפעיל את הלייזר, שהתחיל חתוך בחזה שלי. הרגשתי אותו מנסה
לקדוח פנימה, מתאמץ יותר מהרגיל. נוזלים, שקפאו כבר מזמן,
שהספקתי כבר לשכוח שיש להם מצב צבירה אחר ממוצק, החלו להפשיר
בתוכי, וטיפסו במעלה גופי. כשמפלס המים הגיע לעיניים, הרגשתי
את השכבה האחרונה ניתקת תחת העבודה המכנית-בלתי נלאית של
הלייזר, וטיפת שמחה דלפה החוצה מהעיניים.

הרופא נעץ בי מבט משתומם אחרון, ושלף את זה מהקופסה שהייתה
לידו. גופו המתכתי של העצם בהק כשהחזיר את אורות החדר, פועם
ושולח אותות וצלילים שאת זרותם כבר הכרתי פעם, כשהיה לי חם.
הרופא פתח את חזי ושתל את זה שם בתנועה מהירה-חדה-מיומנת.

בזמן שהוא חיבר לי את זה לתוך הגוף, הרגשתי את החמימות
המתוכנתת של זה נשלחת בתוכי, ונזכרתי בתמונה שלי, יושב מאחורי
קירות קפואים, במבצר שלג תמידי, נטיפי קרח יורדים מאפי ומהתקרה
בגלל הקור התמידי שהמזגן היה שולח. היה לי זקן ארוך, לבן כולו,
עור כחול חיוור- כצבע הקירות, עיניים לבנות כבויות. עם הפעימה
הראשונה שזה שלח בחזה שלי, נזכרתי בפעם שהתחלתי להפשיר- מישהו
ניגב מבחוץ את האדים על החלון, מציץ פנימה. מישהו- לא זוכר מי-
הדוור, סקרנים, ילדים, שוטר, את, שכן, ציפור - ופתאום ראיתי
אדום בחוץ, ונזכרתי שיש בחוץ.

הכל נורא דומה לפעם עכשיו, הפעימות של העצם בחזה שלי מעירות
אותי, מחממות אותי. אני עדיין לא יוצא ממש מהבית, אבל מסתכל
החוצה כל הזמן- על החיים שבחוץ- ילדים, הורים, נכדים, סבים
וסבתות, עליך.  הכל ממש כמו פעם, העצם פעול ממש טוב, חוץ
מהטקסטורה בפה, שהיא יבשה מדי, יותר משהייתה פעם, ולא נותנת לי
הרגשת שלמות, ולא נותנת לי מנוח.

ומה עם הלב האמיתי שלי, את שואלת? הוא עדיין בפריזר, בעטיפה
היפה שההיא שלחה אותו,  אפילו עטוף בסרט, מחכה. מחכה- כנראה
לך. ובראש שלי עדיין מהדהד המבט של הרופא כשהשתחררתי מבי"ח-
כאילו הוא ידע שאני חוזר אליו בקרוב מאוד.