מנסה בכוח לכתוב מונולוג קורע לב ולא מצליח.

אני מתחיל בכפות הרגליים, סורק אותן בנחישות. לאט לאט עולה
מעלה, בוחן בקפידה כל סנטימטר נוסף בגופי. מחפש סימן, מחפש
פצע. מחפש את העצב בכל מקום אפשרי. מחפש אותו בכוס בירה לייד
בר עמוס במפגשיי מבטים מביכים. מחפש אותו בסרט אמריקאי זול
(ספק דרמטי, ספק קומי).
מחפש אותו בתוך סדקים בתיקרה.
מחפש אותו במחברת שיריי.
מחפש אותו בעבר. מריץ בראשי תמונות, מנסה להיזכר איפה לעזאזל
ראיתי אותו בפעם האחרונה. איפה השארתי אותו.
מחפש את העצב שלי בספרים.
מחפש אותו בצייוץ הציפורים (למרות שאני יודע שכמו כסף- העצב לא
גדל על העצים).
יוצר מלנכוליה מלאכותית שמורכבת מדימויים עצמיים ששמרתי במיוחד
למצבים כאלה. מכסה אותה במחזיריי אור- כל מי שינסה לסנוור אותי
עם המלנכוליה שלו, ייספוג את הכל ישר לפנים, לי עצוב יותר!

מבודד את עצמי, מחפש את העצב שלי שם. בודק טוב טוב את כל
ההחלטות שלקחתי.
מחפש אותו בשקרים הקטנים שאני ממציא לעצמי.
מחפש אותו אצל פסיכולוג.
מחפש אותו כל כך הרבה ולא עוצר לחשוב אם בכלל יש לי עצב כזה.
אני לא מוצא אותו וזה בדיוק הרגע בו אני נשבר,
ומתחיל לבכות.