"אני רוצה להראות לך מקום מיוחד. מקום רק שלי. אני לא סיפרתי
עליו לאף אחד, אבל לך, לך אני רוצה להראות אותו, כי הוא מיוחד
כמו שאת בשבילי."
אחרי שלוש שנים, עדיין אני רועדת כשאני עוברת את המרפאה ונכנסת
למקום שלנו.
"העץ הזה, הוא שלנו, איזה כיף זה כשיש עץ ערבה גדול כזה
שמחביא אותנו ומגן עלינו, נכון ליטל? איזה כיף זה. העץ הזה הוא
כמוך ליטל, הוא כמו הביטחון שאת נותנת לי."
הם כרתו לנו את העץ דן, הם כרתו אותו. הם כרתו אותו כמו שאת
כרתת את הביטחון שלנו.
אני עוברת את העץ הכרות בכדי לא להסתכל, קשה לי לראות אותו
כרות.
גשם. פתאום סתם ככה יש גשם, כמו אז.
"אני אוהבת את הגשם, את יודעת למה ליטל?"
-"למה דן?"
"אני אוהבת אותו כי אז את מחבקת אותי כדי שלא יהיה לי קר."
קר לי, קר לי ככה בגשם דן.
-"דן את לא תעזבי אותי נכון?"
"לא ליטל, אף פעם לא! אני תמיד אשאר, תמיד, כמו שתמיד יהיה כאן
דשא ירוק כמו של אחרי הגשם, ככה תמיד."
אני מחפשת לי עכשיו דשא לשבת עליו דן, אבל אין כאן כבר דשא, יש
רק אדמה וקצת עשבים.
אז התיישבתי על האדמה, התיישבתי עם הגב לעץ הכרות, הפניתי את
המבט שלי כי לא יכולתי להתמודד עם המראה הזה, הייתי עם הגב כמו
שאת היית אליי.
"ידעתי שתבואי."
-"איך ידעת?"
"כי זה המקום שלנו. גם אני תמיד באה לכאן אחרי שאנחנו רבות.
אני לא רוצה לריב איתך. אני אוהבת אותך בואי לא נריב טוב?"
-"גם אני לא רוצה שנריב דן, אני אוהבת אותך כל כך..."
נשכבתי לי על הגב וחיפשתי צורות של עננים.
"תראי! תראי ליטל! הנה ענן בצורה של מלאך! מלאך!"
העננים עכשיו הם עננים של גשם, עננים גדולים כאלה שאין להם
צורה מיוחדת. כבר לילה, יש כוכבים דן, הנה הכוכב שלנו.
"ליטל אני רוצה שיהיה לנו כוכב. בואי נמצא כוכב שיהיה רק
שלנו!"
-"ואיך נדע למצוא אותו כל פעם?"
"יהיו לנו סימנים, תראי הנה אחד, תראי איך הוא נוצץ ליטל, הוא
נוצץ הכי חזק מכולם!"
-"כי זה כוכב הצפון."
"כוכב הצפון?"
-"כן זה כוכב הצפון, הוא מסמל איפה הצפון ואם נאבדים אז אפשר
להסתכל עליו בשביל למצוא את הדרך חזרה."
"זה יהיה הכוכב שלנו ליטל! כוכב הצפון! ותמיד נדע למצוא את
הדרך חזרה אחת אל השנייה דרכו, כל פעם שתחשבי עליי ואני לא
יהיה לידך נוכל להסתכל עליו. זה יהיה כאילו אנחנו מביטות אחת
אל השנייה ממנו. טוב ליטל? זה יהיה הכוכב שלנו טוב?"
-"טוב דן."
את עדיין מביטה אליו לפעמים דן? אני מביטה אליו כל לילה.
זה מוזר להביט אליו מכאן, כמו שהבטנו פעם, כשהיינו באות לכאן
בלילה ויושבות מחובקות מתחת לעץ, מסתכלות מבעד לענפים, תמיד
היית מצביעה אליו.
"תראי ליטל, הנה הכוכב שלנו. הכוכב הכי נוצץ בשמיים. אוי!
תראי! הנה כוכב נופל! תביעי משאלה מהר! מה ביקשת?"
-"אני לא יכולה לגלות לך. אם אני אגלה היא לא תתגשם."
"נו, אני אגלה לך את שלי!"
-"אבל אז של שתינו לא יתגשמו."
"ליטל, מה נעשה אם הכוכב שלנו יפול?"
-"הוא לא יפול."
"איך את יודעת?"
-"כי זה כוכב הצפון, הוא תמיד היה קיים. כוכבים לא נופלים. מה
שאת רואה שנופל זה חתיכות של מטאורים מלפני מיליוני שנים.
כוכבים לא נופלים הם תמיד קיימים."
"כמו שהאהבה שלנו תמיד תהיה קיימת. כמו שהמקום הזה תמיד יהיה
קיים."
-"כן, כמו שהאהבה שלנו תמיד תהיה קיימת דן."
"וכמו שהמקום שלנו תמיד יהיה קיים ליטל! המקום הזה הוא סמל
לאהבה שלנו. כשאני כאן אני מרגישה את האהבה שלנו. כל מה שצריך
זה לעצום עיניים. תעצמי את העיניים...  את מרגישה אותה ליטל?
את מרגישה את האהבה שנשמרה במקום שלנו?"
-"כן זה כמו רוח מלטפת כזאת שמזכירה לי כמה אני אוהבת אותך."
אני כבר לא מרגישה אותה דן. למה אני לא מצליחה להרגיש את הרוח
דן?
"נכון, זה כמו רוח. זה המקום שלנו. וכל עוד המקום הזה קיים
ליטל, כל עוד יש לנו את המקום הזה עם העץ שמגן עלינו והדשא
הירוק שלנו, כל עוד זה קיים גם האהבה שלנו קיימת. והמקום הזה
והאהבה שלנו תמיד יהיו קיימים ליטל."
אבל אין פה דשא ירוק של אחרי הגשם דן, ואין פה עץ שיגן עליי
דן. ואני לא מרגישה את הרוח שמלטפת אותי דן.