נכשלתי ב7 טסטים עד שקיבלתי רשיון. 8 טסטים עשיתי, ועד היום
כששואלים אותי כמה אני אומר ש4. זה לא מבושה, אז מה אם התחלתי
ללמוד ראשון וקיבלתי רשיון בין האחרונים, פשוט אנשים לא
מבינים. זה לא שאני נהג גרוע, להפך, אני רואה עצמי ובצדק כאחד
מכשרונות הנהיגה העולים בארצנו. נכשלתי לא כי אני נהג לא טוב,
כי יש לי חרא אופי.

בטסט הראשון התרגשתי. כולם מתרגשים, אבל אני אדם שאפילו מעמד
מסדר הגודל הזה גדול עליו כנראה. בקושי תפקדתי. במבט לאחור,
אני מתפלא שעשיתי רק טעות נוראית אחת. אני לא יודע מאיזה טסט
ההתרגשות כבר התחלפה בחרדה, בלחץ שאם אני לא עובר הפעם אני לא
אעבור לעולם. הגיוני שזה היה בערך בטסט הרביעי או החמישי. מה
זאת אומרת בערך, בטוח שבטסט הרביעי או החמישי בדיוק. לפני כן
זה סביר מדי, ואחרי זה באה האדישות. בקיצור, 6 טסטים הרס לי
האופי המחורבן שלי, ואת השביעי הרסה לי האדישות. האדישות שלי
היא תכונה שאני דווקא גאה בה.

40 דקות של טסט היו לי. בוחן מניאק. 35 דק' מושלמות. לא
התרגשתי, לא נחרדתי, אדיש. ואז החלטתי לעקוף משאית שנסעה
שמונים קמ"ש. אף אחד לא סיפר לי שלא עוקפים בטסט, ונהגי
משאיות, כמו נהגי משאיות, לא יתנו שיעקפו אותם. אבל לי לא היה
אכפת. ידעתי שבטסט הבא  אני עובר. ברגע שאני אדיש, אף אחד לא
יכול לעצור אותי.

ובטסט השמיני באמת עברתי, אצל בוחן ערבי. כולם עוברים אצלם.

מאותו רגע, החדרתי לעצמי שאני הנהג הטוב ביותר על הכביש,
וכשאני משקר, אפילו אני מאמין בזה. אין לי צורך בשלט של "נהג
חדש", כי הנהיגה זה משהו שטבוע בי מילדות. מרגע שהנחתי את היד
על פח המסחרית של אבא שלי, ידעתי שבמכונה הזו אני שולט.

אם נפסיק לדבר רגע על כישורי הנהיגה המהוללים על-ידי שלי,
ונחזור לאופי המחורבן שלי, אז ראוי שנתעכב על הפרט הבא: אני לא
שולט בכלום. החיים שלי הם תסבוכת אחת גדולה. אני לא מצליח
לשמור על יציבות. אני לא מסוגל לשמור על גינונים סבירים בחברה.
אני לא מסוגל לשלוט על ההתמכרויות הצפויות מראש שלי. אני לא
מסוגל לשלוט על מערבולות השקרים שלי. אני לא מסוגל לשלוט על
הציניות המנוכרת שלי. אני לא מסוגל לשלוט על הדחפים שלי. אני
לא מסוגל להחזיק את עצמי בנתיב. יש לי יצר הרס עצמי. ועל
המכונה הספציפית הזו אני כן שולט.

ברגע שאני מתיישב, מזיז את הכסא לאחור, ומניע את המכונה, אני
מלך הכביש. אף אחד לא יכול עליי. אז נכון שמדובר סה"כ בסיטרואן
CR 15 עם מנוע דיזל וגיר אוטומטי, אבל נהג מעולה מסתדר עם כל
כלי. תחשבו עליי כעל רץ למרחקים ארוכים. אז נכון שהספרינטרים
קוטפים את כל התהילה, יש להם את הנעליים הכי יפות, וכל הנשים
נמרחות עליהם. אבל תשאלו כל אצן מפורסם, קרל לואיס, לינפורד
כריסטי, מוריס גרין, את מי הוא הכי מעריך, והוא ינקוב בשמו של
איזה רץ קנייתי יחף שזכה בריצת 10000 מכשולים. לא סתם ריצת
המרתון היא סמל המאמץ האולימפי. כזה אני, מוערך בידי האנשים
הנכונים. תתחילו איתי תחרות ברמזור, תראו מה יקרה. בהתחלה
תפתחו פור עצום. לוקח זמן עד שאני מגיע להילוך חמישי, עד שמד
המהירות עולה לאט-לאט עד 120 קמ"ש. אבל ע"י תזמון מושלם של
רמזורים, האדישות הנפלאה מקבלת דו"חות (ועד היום לא קיבלתי אף
אחד, אגדה שאני מספר לעצמי ולמכריי היא שהמשטרה מפחדת ממני),
נחישות, אורך-רוח, ושלוב של מספר גורמים להם אני נוהג לקרוא
"חכמת נהיגה", אני אעקוף אתכם בהמשך הדרך המהירה. לא כל נהג
מסוגל להוציא מרכב כמו שלי 140 קמ"ש, סטארט מטורף, או לקחת
סיבובים מסוכנים מבלי להיפגע. אפילו היצרן של סיטרואן לא היה
מאמין. אבל אני מאמין, בי וביכולות של הרכב שלי. יש לנו קשר
כמו בין סוס מרוץ לרוכבו. אז נכון שרצה אצלנו בחבר'ה בדיחה אחת
שאומרת שאם הייתי נוהג ברכב נורמלי הייתי שובר את מחסום הקול,
ושאני היחידי שיכול לשחק צ'יקן עם מגדל עזריאלי ולנצח, אבל אני
כרגע לא מעוניין ברכב אחר. יש משהו בנפח של המסחרית שנותן
הרגשה טובה על הכביש, הרגשת ביטחון, הרגשת נוכחות. וזה טוב
לדעת שאני יכול לעשות חניה במקביל מבלי לראות כלום בגלל רוחבה,
זה מאשש לי את הנחת היסוד: אני אחד מהנהגים הטובים בעולם.

ואת מה לא שרדנו? פעם לקחנו סיבוב ביערות הכרמל רגע לפני נפילה
לתהום ב100 קמ"ש עם שחיקה מינימלית של הגלגלים. פעם כמעט
התהפכנו בפנייה במהירות שיא לנתניה, אבל הצלחנו לשמור על
יציבות אפילו על שני גלגלים. כולם חושבים שאם אני אגיע לסוף
דרכי בעולם, זה בטח יהיה בתאונה. הם חושבים שאני נהג מטורף, עם
כל הסלאלומים ועבירות המהירות. הם לא מבינים שאני הנהג הכי
בטוח שיש. אולי מופרע, אבל לא לוקח אף פעם סיכון לא מחושב. אין
סיכוי שיקרה לי משהו, אני שולט במכונה שליטה אבסולוטית ובעזרתה
אני שולט בכבישים המהירים, שולט במרחב, איש העולם הגדול.

ואיפה תפסה אותי התאונה הראשונה והיחידה בחיי? האירוניה קבעה
לי פגישה עם מכונית של ערבייה בתוך חניון של קניון, דווקא
בעודי נוסע 20 קמ"ש ולא נותן זכות קדימה. אבל אני הייתי אדיש.
יצאתי מהאוטו, מחוייך במקצת, מרוצה מהאנדרנלין, וחושב לעצמי
שזה משהו ששווה לנסות זאת לעתים יותר קרובות, כמו הכוסית הזו
מהסרט "קראש". מי יודע, אם לא היה מדובר באוטו של ערבייה
הסטרית ובכיינית שעשה סבוב מרשים של תשעים מעלות היישר לתוך
עמוד, אולי הייתי מקבל זקפה בו במקום.

ושוב עולות המחשבות על יצר ההרס העצמי, רק שהפעם הוא נתן לי
להשחית את המכונית. אולי יש לי עוד נסיון לצבור על הכביש, ויש
לי מזל שהמקרה לא דווח ולא לקחו ממני את הרשיון. אבל לא, כמו
תמיד, האדישות שם כדי להדחיק את המחשבות הרעות ואוכלות הביטחון
שמנסות לפגוע בי. לא אכפת לי שעשיתי תאונה. לא אכפת לי שבמזל
לא גרמתי לה נכות. פעם הבאה שתסתכל לצדדים, יש נהגים מטורפים
על הכביש. והרי חלק מלהיות נהג טוב הוא לדעת לא ליפול במלכודות
ולהיחלץ מתאונות שלא באשמתך. כמעט כל פעם שאני על הכביש אני
נחלץ מאחת כזו, וזה רק בגלל שאני נהג כזה טוב, ואדיש. אדיש
לסכנה, מאמין בצדקתי, כמו הגדולים מכולם. האגדה עדיין לא מתה,
היא רק מתעצמת.