בוקר

לפעמים אני חושב שכבר עדיף לחזור לשעון המעורר הסטנדרטי, סתם
באזר כזה שמקפיץ אותך מהמיטה רק כדי לכבות אותו ואז - או בחזרה
למיטה, או להתחיל את היום.
"Sorry Mrs. jackson, I am for real!"
אני די בטוח שלפני שנרדמתי אתמול, זה היה לצלילי אותו שיר
כושוני, שאמנם הוא נחמד, אבל ראבאק, כמה אפשר לטחון?
אז למה אני ממשיך עם גלגלצ? למה לא 88?
כי אני עדיין מעדיף להתעורר משיר נטחן, מאשר מהטויוטה, שכמו
תמיד, מובילה באמינות, מצוינות ויותר מכל, בלזיין לי את המוח
על הבוקר.
ואני בכלל ישן כל כך חלש, שאני מתעורר עוד מהזימזום הקטן
שהרדיו משמיע כשהוא נדלק.
על רקע סוף השיר, השדרנית הנודניקית של הבוקר מתחילה לסגור את
התוכנית. הן כולן אותו הדבר, השדרניות האלה, כולן עם אותן
ההתחכמויות ומגניבויות. כולן חוץ מאילת. רק אילת בסדר, אפילו
אחלה.
אבל בשביל להתעורר עם אילת, צריך לקום ממש מאוחר. זה יוצא
לפעמים בימי לימודים רגילים, כשאני סוף סוף יכול באמת להתנהג
כמו סטודנט חופשי. אבל לא היום, היום הולכים לעבוד.
אחרי כמה דקות התחילו חדשות ואני, עדיין חצי ישן, קולט את
הקריינית אומרת משהו על מזג אוויר סוער, גשמים עזים ורוחות
עצבניות. במקומות מסוימים ממש מצפים אפילו לשלג, והיא אומרת גם
משהו על הכנות לסופה.
כאילו מה? כולה קצת מזג אוויר סוער, מה צריך כל כך להיות
מוכנים? מה כבר יקרה היום? סופות, עניינים, שירגעו קצת, הרי
באירופה אנשים חיים את זה כל החורף!
בסופו של דבר, משהו מזה בכל זאת חלחל לי לראש. עובדה שיצאתי
לעבודה בלי האופניים, למרות שכשיצאתי, הבחוץ עדיין נראה בסדר
גמור.
בדרך לעבודה, חמוש בווקמן שעוטף אותי בסאונד המדהים של
פורטיסהד. מתאים למזג אויר חורפי, אז שיתחיל כבר.
עדי. עברתי להרהורים מסוג אחר.
עדי היא הבחורה הראשונה שלקחתי על עצמי את המשימה לנסות לזיין.

ששש!  לזיין?
כן! ל ז י י ן! מה? לי מותר רק "לשכב" עם בחורות? רק אם היא
חברה שלי? רק עם אהבה? אסור לי לנסות פעם סתם עם מישהי, שאין
לי אליה כלום? סתם, רק בשביל הזיון?

צהריים

אחרי כמה שעות זה באמת התחיל, גשם שהלך והתחזק ורוח של החיים
שנתנה לו זוית של איזה 400 מעלות.
לי כבר נמאס לשבת בעבודה וגם גלי הרעב התחילו לעבוד בתדר גבוה.
עצמתי לרגע את העיניים ונכנסתי למקרר בדירה. ריק , אין כלום,
זה אומר צהריים כאן.
אז ברגע קצר של הפוגונת בחוץ, יצאתי בצעד מהיר, מחובר
לפורטיסהד, שבהחלט מתאימים עכשיו יותר, לכיוון הקפיטריה של בית
הסטודנט.  
היה די מפוצץ. וגם חם ומחניק אחרי הקור של בחוץ. התיישבתי עם
הפסטה ברוטב שמנת שלי ליד השולחן הבודד היחידי והתחלתי להשיל
מעלי את השכבות עד לטי שירט.
מבט ימינה, מבט שמאלה, מלא סטודנטים ואני לא מכיר אף אחד, כל
הפקולטה שלי לא לומדת היום. באסה, דווקא היה יכול להיות נחמד
לאכול עם מישהו.  
"אפשר לשבת כאן?" שמנת אלק... אחת הפסטות הגרועות שאכלתי.
"מה? כן בטח, רק תביאי לך כסא." אה, זאת את שעמדת אחרי בתור.
וגם את עם רוטב שמנת, מה, את לא רואה שלא טעים לי? "בתאבון!"
היא מכריזה. "דווקא יש, אבל זה ממש לא טעים." אני מביט בה.
"אני לא דואגת, כשרעבים הכל טעים!" הממ, חמודה. "חתיכת מזג
אוויר הביאו לנו היום, הא?"  נו, באמת. "שחק אותה בריטי!"
יופי, באמת שיחקתי אותה...
"אני עדי." עדי? מה, עוד אחת? מה קורה פה? אה, עכשיו תורי,
"אלון." לחיצת יד קטנה ועדינה כזאת, של בנות. "מה אתה לומד?"
שיש לך חיוך מאד יפה. "ביוטכנולוגיה." קצר ולעניין וחס וחליסה
להזכיר שזה משולב עם הנדסת מזון. "מה עושים עם זה?" מה זאת
אומרת מה עושים עם זה? מייצרים דרקונים! מה, לא ברור? "האמת,
אין לי כל כך מושג, אבל זה הדבר היחידי שקצת מעניין אותי ללמוד
כאן." וואו, עלינו לחמש עשרה מילים! כנראה נגעת בנקודה רגישה.
"יש עוד מקומות חוץ מהטכניון, אתה יודע." אל תתחילי אפילו, אני
לא צריך הרבה כדי להכנס שוב לדיכאון מהנושא הזה. "כן, אבל
רציתי משהו היי טקי כזה, שאני אוכל גם לחיות כמו בן אדם וגם לא
לשנוא את העבודה שלי." אבל אני שונא את המקום הזה! אני שונא את
הטכניון המסריח הזה! ואת ממשיכה לחייך, למה מה את לומדת?
ארכיטקטורה? ביולוגיה? "ואת?" היא עוצרת עם המזלג בדרך לפה.
"אני?"
whats a girl like you doing in a place like this?
"כן, מה את עושה פה?" אני מביט במזלג שתלוי לו באוויר, "לומדת
רפואה," היא משלימה את מסע המזלג לפיה, "היום זה מהימים
הבודדים שאני מגיעה למקום הזה." מוסיפה אחרי שהיא בולעת.
רופאה צעירה!  Oh, be still my beating heart!
"אחלה! תדעי שאני ממש מחזיק מכם - הרפואנים."
"כן? למה?" כי הם כאלה שאקלים שם, בE.R., לא, סתם. "כי אתם
הולכים על מה שלי אין אומץ ללכת."
"למה אין לך אומץ ללכת על זה?" כי זה לימודים ארוכים וקשים,
השתעבדות למקצוע ולא כלכלי. "אני שונא מחטים ואני לא מסוגל
לחתוך בני אדם." אני נותן את הסיבה המשנית. "כן, גם אני חשבתי
ככה, אבל אם רוצים את זה מספיק אז מתגברים." סחתיין. "תשמע,זה
באמת מגעיל, אני חושבת שאני אקפוץ למרכז לתפוס איזה פלאפל בדרך
הביתה." היא מתחילה להתקפל. "כן, זה ממש לא טעים." היא נעמדת,
חושבת לרגע, ושואלת, "רוצה להצטרף?" ממממממממה? "אבל יש בחוץ
סופה." מה אתה עושה? "אני חונה כאן למטה." היא מחווה בראשה
ומחייכת, מקסימה. "בוא, נרוץ לאוטו." לא יאמן!
"אני צריך עוד לחזור לעבודה, לא העברתי כרטיס ביציאה." תגיד
לי, אתה מפגר? מה אתה חושב שאתה עושה? שתישרף העבודה! "טוב,
היה לי נחמד לשבת איתך." רגע, אבל אני כן רוצה לבוא איתך! "כן,
גם לי."
"אז ביי ביי!" אהה! היא תעלם לי לנצח! "ביי, להתראות." מה
להתראות? מתי? איפה? איך? קח את הטלפון שלה! איך? איך אני אבקש
ממנה את הטלפון שלה עכשיו? מה זה משנה איך? פשוט תבקש כבר!
זהו, היא כבר לא פה.
"Gone with the wind, and she ain't never coming back"
שום "גון" ושום בטיח! אני עוד יכול לתפוס אותה, מהר! אבל רגע,
המגש, צריך לפנות ולהתלבש בחזרה. זה בסדר, יקח לה זמן להגיע
לאוטו.

ערב/לילה

איזה אידיוט. איך אני כל פעם עושה את זה מחדש? איך אני לא
לומד? כל פעם מחדש. לא משנה כמה אני כועס על עצמי אחרי מקרה
כזה, כשהוא מגיע שוב, אני עדיין ממשיך לצאת לוזר.
והפעם אפילו קיבלתי התרעה מוקדמת רשמית - הרי הודיעו בחדשות
שצריכים להיות מוכנים, אבל אני לא מקשיב ולא לומד, רק ממשיך
ליפול על הפנים.  
עכשיו זה לפחות יומיים של דכאון.