רק הדמעות שבעיניה זה, כל מה שנשאר לי, זה כל מה שאני רואה.
בין הקמטים הקטנים שבצידי העיניים לצללית מס' 9 של שאנל, הכל
מסתכם בדמעה אחת. כשאני מספיק צלולה, אני אפילו תוהה האם הדמעה
ממוחזרת. כן, ככה סתם, אני חושבת על זה, אותה דמעה מלפני שמה.
היא פתאום גדולה, ונהייתה שחורה, גבוהה ממנה קצת, אותה דמעה.
עוד לפני שהספקתי לפחד קפצתי לתוכה, והנה היא, עוטפת אותי,
הדמעה של אמא, כל כך נעים בפנים, חמה ונעימה, אמא. החלטתי
באותו רגע שאני לא לעולם לא אעזוב את הדמעה של אמא, ועד אז כבר
יצמח לי הסנפיר כולו ערוך ויפה בעל קשקשים זוהרים, אבל לפני
שהספקתי להנות מהכל נהיה שחור.

קרן אור קטנה פתחה לי את העיניי. ידעתי שלא נותר לי עוד הרבה
לחיות. לקחו לי את הדמעה, הדמעה של אמא. עניין של זמן עד
שסנפירי יתייבש ויתאבן לו סתם כך. הקשקשים כבר לא יזהרו. איפה
היא? לאן העלימו אותה?! ניסיתי לעמוד ולחפשה אבל לא יכולתי,
קשה לי לעמוד על הסנפיר.
אז ראיתי אותה, את אמא, אמא שלי. כמה זמן עבר? ואמא לא אמרה
דבר, אבל כנראה שהיא הבינה, כי פתאום שני גברים לבושים לבן
החזיקו אותי, ועזרו להתרומם, ואמא, בלי מילים כנראה, הבינה.
איזו אמא טובה - נתנה לי יותר מדמעה. הדמעות לא הפסיקו לצאת
מעיניה, וכל דמעה גדולה מהקודמת לה וביחד הציפו את עולמי. וככה
טוב לי, אני יושבת בדמעות של אימי ואמא לא מפסיקה להזרים לי
אותם בחום ובאהבה.
"מיכל! מיכל!" אמר ראש המחלקה.
"עוד לא סיימתי! אני רוצה לספר לו על הבריכה שעשו לי כדי שאני
לא אתיב..."
עידו הסתכל עליה בעיניים עצובות והסתובב לראש המחלקה. " מה
יקרה איתה עכשיו?"
"אנחנו לא יכולים להשאיר אותה כאן אני נורא מצטער." עידו נשם
עמוק ונתן מבט אחרון למיכל, שכבר לא היתה החברה המוכשרת שהכיר,
יושבת שם בתוך גיגית, עם כמה ברווזי גומי צהובים ומשתחשחת במים
עם חיוך מאושר  על פניה.