ישבתי על המדרכה ליד הבית, היה חשוך וקצת קריר, הרי מדובר
בשלהי הקיץ והטמפרטורות מתחילות לצנוח בקצב מטורף בתקופה הזאת.
זאת תקופה לא קלה למלנכוליים, לראות את האוויר מתקרר, להריח את
העלים מסיימים את תפקידם על העצים הגבוהים. לא קלה תקופת החגים
וההתחדשות הזאת והבגדים המעומלנים והראש של הדג וכל הבלגן בבת
אחת.
מאחד הבתים נשמעה הנעימה של השיר "היום בו המוסיקה מתה" ואני
הרגשתי שגם אני כבר נעלמתי מן העולם הזה  ורק שיירי רמץ חם
ואפרורי מזכירים לי שהייתי. מצד אחד, הרי המוסיקה נשמעה ברקע
ואני עוד כאן כי הדופק פועל ואני חושבת את המחשבה הזאת, אבל
לרגע הרגשתי שאני כבר בממד אחר, שנמצא כאן למעני ובשבילי בלבד.
ממד שאני יצרתי וגופי הכתיב לי וקבע את הקצב ואת חוקי המשחק
הנוקשים והחדשים כל כך עבורי ועבור סביבתי הקרובה.
המוסיקה מתה, כן. מוקפת בועת שקרים שקופה, מימית, הרגשתי שהאמת
כבר קצת התרחקה ממני בזמן האחרון. הרגשתי שכל מחשבה שהייתה לי
עד היום קיבלה ממד קצת אחר, מעוות, תלוי קונטקסט אכזרי וחולני.
חשבתי, שכל קיומי מלא עכשיו בקלישאות שיש בהן המון מן החומר
אבל מעט מאד מן הרוח, שנשבה פעם בראשי ומסביבי.
אין מה לעשות, לפעמים לא הכל תלוי בך, כנראה גם לא מתי תמות
המוסיקה שבראשך או הדם יפסיק לזרום לך בעורקים. אם כך, אז לא
נכון לומר שכל הקיום נמצא בפנים, בתוך המודע והתת מודע שלך,
והמציאות מותאמת למבנה המחשבה הארעי והשביר כל כך. אבל למרות
זאת, לדעתי בכל אופן, יש למחשבה השפעה מעצבת על המציאות
האובייקטיבית, כביכול.
אין דבר כזה, מציאות אובייקטיבית. זאת קלישאה שהפסיכולוגים
משתמשים בה ככלי עזר רפואי ואנשים חלשים רותמים אותה כתירוץ
מדהים לכל כשלון או חוסר אושר. הרי אין שום בעיה להיתלות
בגורמים חיצוניים ולחשוב שאין דבר שאפשר לשנות. הכל קשה יותר,
כאשר מחליטים להחזיק את החיים בין כפות הידיים ואת המחשבה
במסגרתו האפלה של התת מודע, כל העניין הופך למסובך יותר והרבה
יותר קשה לביצוע.
הממד הזה שבו הייתי שרויה עכשיו, הוא ממד חוסר הודאות המוחלט.
מעין שלב מעבר ערפילי, בדרך אל הוויה חדשה ושונה. הניסיונות
שבהן מעמידים אותנו החיים, גורמים לנו לעגל זוויות, להשתנות,
להחליף את הפרספקטיבה וכך, גם המציאות משתנה לחלוטין, בלי
גבולות לגבי עומקו וטווחיו של השינוי שעתיד להתרחש.
המוסיקה מתה. תובנות לגבי מה שקיים ומה שבדמיוני או בתת המודע
שלי בלבד, קראו לכך איך שתרצו. קלישאות בגרוש, רוחניות בקומץ
שקלים, שנלמדו בבית הספר הפתוח לענייני רוחניות בבניין מלוכלך
אחד בדרום תל אביב. לפעמים אין לנו ברירה, אלא להשתמש בהן כדי
לעבור את היום או את מחשבות הלילה השחורות, המעיקות, המטרידות.
אז זאת כל התורה, רוחניות בגרוש, שתגרום לך להאמין שאתה יכול
להתגבר על הגוף בעזרתה של הנפש וריחה של הקטורת שמנסה לשכר
אותך בריחה הנשי והמפתה, המשכר. אנשי הרוח והקסם המשכר ממש
אוהבים את ריחה של הקטורת או את מראהו העדין של נר בוער. הם
משתמשים בעזרים טקטיים כאלה כדי להשיג את האפקט הרצוי ואז,
זורקים אותך ככלי משומש למקום אחר.
הנפש היא עניין פלאי, ערפילי, ביטוי אמורפי לחלוטין שעוזר לך
לעבור את יומו הקשה כל כך של הגוף הסובל, השבור מרוב סמים
וכימיקלים, המזוקקים אליו בצורה ישירה. אתה בורח אל הנפש בכל
פעם שאין לך תשובה אמיתית לקיום, לשאלות ה"למה" וה"איך"
שמטרידות את כל מאות המיליונים, שחיים כאן והם מסתובבים עם
סימני שאלה במקום אישונים מרוב ייאוש.
אסור להתייאש. אבא שלי היה משנן לי את המנטרה הנעלה הזו, בכל
שעה משעות היום. אבל לך תשמור על מצב רוח אופטימי, כשהשדים
נושפים בעורפך, כועסים על גופך הסובל והמתעלל ויוצרים להם
מציאות שקרית, רדופת פחדים. הגוף כועס, כואב, שונא, הנפש בוכה
מרה והשדים צוחקים. זה מה שאנחנו, אנשים.