יוני היה תלמיד בכיתה י' של בית-ספר אוזמון בנתניה. יוני אהב
מוזיקה, אהב לבלות עם חברים, אהב להיות במרכז העניינים ולהיות
תמיד הנער האהוב. ליוני אף פעם לא חסרו חברים, לא היו בעיות
בבית, וגם לא בעיות כלכליות. הוא היה תלמיד בינוני, למרות
שלפעמים פישל, אבל ידע לתקן את זה כשצריך.
כזה היה יוני לפני אותו יום קיצי בחופש הגדול, שבו כל חייו
התהפכו.

זה היה השבוע השני של החופש הגדול. בוקר קיצי נעים עם שמש
מחייכת וחמה ורוח קרירה עברה בין העצים שליד ביתו של יוני.
יוני קם מהמיטה, הסתכל בחלון ונהנה מהשמש המלטפת את הפנים שלו,
נהנה מהאוויר הצח, ונהנה הכי הרבה מהעובדה שהיום וגם מחר וגם
מחרתיים לא צריך ללכת לבית ספר; יוני היה מאושר.
השעה הייתה בסביבות 12 בצהריים. יוני אכל ארוחת בוקר והלך
באיטיות לחדר שלו. לא היה לו לאיפה למהר, לא היה לו משהו חשוב
לעשות - פשוט להנות ולנוח. יוני ישב מול המחשב שלו, כמו שהוא
עשה בכל בוקר של חופש, הסתכל בהודעות באייסיקיו ועבר ברפרוף על
כמה פורומים שהיה רשום בהם. יוני היה פעיל במחשב, הוא השתתף
בהמון פורומים, ונהנה יותר מכל ממשחקי רשת, ששיחק כבר מגיל
צעיר.
הטלפון צלצל ויוני, שלא רצה להסיט את מבטו מהכתבה המעניינת
שקרא אותו רגע באינטרנט, התחיל לגשש ולחפש את הטלפון על השולחן
עם היד בלי להסיט את מבטו מהמסך.
"הלו?" אמר יוני תוך כדי ניסיון להתרכז בכתבה שהוא קרא.
"יוני, מה קורה?! זה דרור!" נשמע קול עליז מהצד השני.
"דרור! מה מצב?!"
"אני מצויין, מה איתך?!"
"שום דבר מיוחד, נהנים ת'יודע."
דרור היה חברו הטוב של יוני מזה כבר 8 שנים. שניהם לא זכרו איך
הם נפגשו ולמה נהיו חברים, אבל היו עושים ביחד כמעט הכל. אחרי
שיוני סיים את השיחה עם דרור, בה הם קבעו להיפגש בקניון בעוד
שעה, יוני החליט שעליו להתארגן. הוא עזב את הכתבה, קם, התקלח,
התלבש, שם ג'ל בשער וניסה לעצב את הקוצים שהוא מעצב כל בוקר
בדרך לבית הספר. לאחר שהיה מוכן, יצא יוני מהבית.
הקניון לא היה רחוק מיוני בכלל, זה היה 5 דקות הליכה, ויוני
היה בטוח שיגיע מהר ויצטרך לחכות שם לדרור שנוהג לרוב לאחר.
לאחר שיוני הגיע למקום המיועד, הוא התיישב בספסל והתחיל לחכות.
לפתע מאחוריו נשמעה שריקה, יוני הסתובב וראה את פניו המחייכים
של דרור הקורא לו לבוא אליו. יוני ודרור החליפו כמה מילים
ודרור דיבר בשמחה שנראתה באותו זמן מאוד מוזרה ליוני, שמחה של
התרגשות, של משהו חדש.
"בוא, יש לי משהו להראות לך," אמר לו דרור.
יוני הלך אחרי דרור. אחרי שהם יצאו מהקניון והתחילו ללכת
לכיוון הבית הנטוש שהיה לידו. הבית היה נטוש כבר בערך 10 שנים
ואף אחד לא באמת זכר מי גר שם ולמה הבית הזה היה מיועד פעם;
פשוט היו קוראים לו "הבית הנטוש ליד הקניון".
יוני ודרור נכנסו דרך החלון לתוך הבית. הם עשו את זה המון
פעמים כילדים ולכן לא הייתה להם בעיה לעשות את זה שוב. בקלות
הם החליקו פנימה ויוני ניסה שלא לנשום את האוויר החנוק והמסריח
ששרר בתוך הבית הנטוש.
"אה, הנה זה!" הכריז דרור בשמחה. מאחורי הארון הוציא דרור שקית
שחורה. "'סתכל מה סחבק השיג לנו!" אמר שוב באותו קול שמח. דרור
משך מהשקית שקית יותר קטנה, שקופה, שבתוכה היה חומר שנראה כמו
עלים של תה, ירוק ומוזר. הוא היה יבש, והיה לו ריח חזק שיצא
מהשקית. לאחר מכן דרור משך מהשקית משהו שנראה כמו בקבוק.
בהתחלה יוני לא הבין מה זה וניסה להסתכל על זה מקרוב, החפץ
נראה לו נורא מוכר והוא מנסה להיזכר מאיפה הוא זוכר אותו.
"אה," אמר יוני, "קוראים לזה באנג, נכון?"
"כן, איך אתה יודע?" התעניין דרור טיפה מאוכזב שלא הצליח
להפתיע את חברו.
"מעשנים בזה סמים, נכון?" שאל שוב יוני.
"כן, חבר של אח שלי הביא לי את זה, אז חשבתי ניקח קצת..." ענה
לו דרור.
"כבר השתמשתי בזה פעם," הכריז יוני במאין סוג של גאווה
בדבריו.
"מה באמת?" שאל אותו דרור
"כן! עם כמה חברים פעם," יוני שיקר.
הוא בחיים לא ראה באנג אמיתי, והבאנג היחיד שהוא זוכר היה
מהפרסומת של ערוץ 22 נגד הסמים. הוא תמיד חשב שזה רע ומביא
מחלות, אבל הבאנג שדרור החזיק ביד נראה נקי ולא גורם לשום
דבר.
"אז איך מכינים את זה?" קטע לפתע דרור את מחשבותיו של יוני.
"זה נורא פשוט! ממלאים אותו במים, שמים את הסמים כאן, ואז
מדליקים אותם ושואפים פנימה," ענה לו יוני בגאווה שהוא יודע את
הדברים האלה מתוך שימוש אישי.
דרור נדהם. "ניסית?"
"כן," ענה לו יוני, ולקח מידיו של דרור את הבאנג להכין אותו
לשימוש.
"חכה," עצר אותו לפתע דרור, "לא כאן. לעמית יש בית ריק וכולם
נפגשים אצלו. בוא נלך איתו לשם."
"אוקיי," השיב יוני תוך כדי שהוא מכניס את הבאנג בחזרה לשקית
שדרור החזיק. דרור שם אותה מתחת לחולצתו כדי שלא יראו והם
התחילו ללכת לכיוון הבית של עמית.
כשהם הגיעו לבית עמית פתח להם את הדלת.
"היי, מה מצב?" שאל עמית תוך כדי זה שדרור ויוני נכנסים
פנימה.
"הכל טוב," ענה לו דרור, והם נכנסו והתיישבו על הספה בסלון.
עמית היה גם כן מהחברים הכי טובים של יוני, והוריו של עמית
נהגו לנסוע דיי הרבה לחו''ל, לכן הבית שלו היה ריק לרוב ואפשר
היה להתאסף שם וסתם לבלות. באותו זמן היו בסלון עוד 2 ילדים,
בן ובת. את הבת הכיר יוני מצויין, זאת הייתה מיכל, אותה מיכל
שיוני אהב כמעט כל היסודי, ואותה מיכל שהוא כל כך אהב עד שהיא
עברה שנה שעברה לבית ספר אחר. את הנער השני הוא לא הכיר, אבל
הניח שהוא חבר שלה, או משהו בסגנון.
"היי," חייך יוני למיכל בניסיון ליזום שיחה.
"היי, אתה יוני נכון?"
"כן, ואת מיכל נכון?"
שניהם חייכו.
"למה עזבת את הבית ספר שלנו?" שאל אותה יוני.
"עברנו דירה, אז עברתי בית ספר."
שניהם שוב חייכו, היה אפשר להבחין במין מתח שנוצר בינם תוך כדי
השיחה שלהם. דרור קם ולקח את עמית לצד. הם דיברו שם כ 10 דקות
ועמית חזר, כשפניו נראים זורחים ומאושרים.
"בוא יוני," אמר.
יוני התרומם מהספה שעליה ישב.
"לאיפה אתם?" שאלה אותו מיכל.
"פה לחדר שנייה, יש לנו עניין לעשות," ענה במקומו עמית, עם
חיוך על הפנים.
"גם אני רוצה לבוא," הכריזה מיכל.
דרור ועמית החליפו מבטים. היה ניתן לראות מפניו של דרור שהוא
לא מרוצה מהרעיון, אבל לא היה לו אכפת אז הוא הסכים.

ארבעתם נכנסו לחדר, שהיה החדר של הוריו של עמית. הנער שישב על
הספה המשיך לשבת ולצפות בטלוויזיה. יוני לא הכיר אותו, ולא היה
לו נעים לשאול מי הוא, אז הוא שתק.
"תוציא את זה!" אמר עמית בהתלהבות ובציפייה לדרור.
"טוב, טוב," ענה לו דרור תוך כדי זה שהוא שולף את השקית השחורה
ממתחת לחולצתו.
"תן את זה ליוני, הוא יודע איך להכין את זה," אמר לו דרור.
"וואלה, מאיפה אתה יודע?" התעניינה מיכל שישבה על המיטה
והסתכלה על המתרחש.
"סתם, חברים," ניסה יוני לשמור על פרופיל נמוך.
יוני לקח את הבאנג והכניס את העלים מהשקית כמו שהוא ראה בסרטים
וניסה לעשות את זה כך שיראה לחבר'ה מסביב שהוא באמת יודע מה
הוא עושה. יוני מילא מים בבאנג מהאמבטיה של עמית וחזר בחזרה
לחברים שלו לחדר. מיכל ישבה על המיטה והסתכלה.
יוני לא ידע אם היא הולכת לעשן בכלל, או אם הוא הולך לנסות,
הוא תמיד חשב שסמים זה רע ולא עישן אפילו סיגריות, אבל, לעומת
זאת, אם הוא לא היה מעשן, מיכל הייתה חושבת שהוא פחדן. יוני
נורא רצה להרשים את מיכל, לכן הוא אסף את כל הביטחון העצמי שיש
בו ולקח את המצית.
"אני ראשון," הכריז יוני. דרור ועמית חייכו וחיכו שיוני
יתחיל.
יוני התיישב על המיטה והדליק את העלים שהיו במבחנה. הוא התחיל
לשאוף במהירות את האוויר מהבקבוק של הבאנג וניסה להיראות ככמה
שיותר לא סובל, כשבעצם הוא סבל. העשן שנכנס לגרונו ומשם לריאות
שרף את הגרון שלו והייתה לו בחילה. הוא משך את שפתיו מהבקבוק
תוך כדי ניסיון להראות לחברים ולמיכל שהוא מסטול.
"ואייי איזה חזקק," אמר יוני בקול מרחף. "חהחהח, אתם חייבים
לנסות," אמר שוב יוני. יוני לא הרגיש כלום, אבל ניסה להראות
לחבריו שהוא מסטול ושזה כיף. הוא אף פעם לא היה מושפע מהסביבה,
אבל הפעם מיכל הייתה שם, וזה היה שונה.
דרור התלהב. "תורי עכשיו!" הוא אמר. הוא לקח את הבאנג ועשה
בדיוק את פעולותיו של יוני. אז אמר לעמית "תנסה כך," והעביר את
הבאנג אליו כשסיים לנשוף את העשן.
מיכל ישבה בצד והסתכלה עליהם. היא לא ידעה מה לעשות. מצד אחד,
מיכל הייתה ילדה טובה; מצד שני היא הרגישה מאוד בוגרת לעומת
החברות שלה ובנות אחרות. היא איבדה את בתוליה עוד בתחילת כיתה
י' עם מישהו בן 18 והייתה גאה בעצמה שהיא לא "תינוקת קטנה", כך
היא כינתה חברות שלה כשהן עשו שטויות.
יוני לקח את הבאנג מעמית. "קחי," אמר למיכל.
מיכל היססה.
"קחי, אל תתביישי," הוסיף דרור למלותיו של יוני.
מיכל לקחה את הבאנג בידיה. היא לא אמרה מילה ולא ידעה מה
לעשות, אבל ניסתה לעשות את זה כמו שהרגע ראתה איך משתמשים בו.
היא לקחה נשיפה ארוכה והתחילה להשתעל. יוני צחק. הוא לא ידע
למה, אבל זה היה צחוק שהוא לא יכל לעצור. עמית ודרור צחקו
איתו. מיכל הסתכלה עליהם במין פחד, פחד מהגרון שלה ששרף מהעשן.
הראות שלה היו מלאות בעשן שלא הפסיק לשרוף וכאילו לדגדג אותה
מבפנים. הרגשה מוזרה התחילה להשתלט למיכל על הגוף, הרגשה שהיא
בחיים לא הרגישה. הרגשה של ריחוף, הרגשה של סטלה, היא חשבה.
מיכל נשכבה על הגב וסגרה את העיניים. כל הגוף שלה היה קל. היא
הרגישה כאילו עוד שנייה היא מתעופפת ונעלמת לעולם אחר.
"וואי... בחיים לא הרגשתי משהו דומה לזה," אמרה מיכל במין אנחה
כזאת לכיוון יוני.
"מגניב, נכון?" אמר יוני וניסה להישמע הכי מאושר שיכל להיות.
"כןןןןןן..." משכה מיכל.
יוני ניסה להראות את עצמו הכי בטוח במצב והכי מאושר תוך כדי זה
שהוא מנסה לחשוב מה קורה לו ומה ההרגשה המוזרה בגופו.
עמית התקרב למערכת שהייתה בחדר של הוריו ושם את הטראק החדש של
דארוד. הוא התחיל לקפוץ ולרקוד בחדר.
"יאללה בוא נרקוד!!!" צעק דרור לעבר מיכל ויוני ומשך את יוני
לקום.
יוני רקד. הוא לא שלט לא בידיו ולא ברגליים שלו וגם הראש שלו
היה במקום אחר, אבל היה לו כיף. מיכל החליטה להצטרף. היא קמה
והתחילה לרקוד עם יוני. שניהם רקדו. ליוני היה כיף, וכך גם
למיכל, אך לפתע מיכל עצרה. היא התקרבה ליוני ונישקה אותו על
פיו. יוני היה מופתע, לא פחות מדרור ועמית, אבל מופתע.
יוני עמד ולא זז ונתן למיכל לנשק אותו. עמית ודרור רקדו
בינתיים והתנהגו כאילו לא שמו לב אליהם.
"בוא," לחשה מיכל באוזנו של יוני ומשכה אותו מהחדר.
"לאיפה אתם?" שאל עמית.
"לחדר שלך, אנחנו צריכים אותו," אמרה לו מיכל בביטחון.
הם נכנסו לחדר של עמית. מיטתו הייתה מבולגנת והחדר לא היה
במצבו הטוב. מיכל נישקה את יוני שוב. יוני ניסה להתנהג אדיש
ולא לזוז. מיכל המשיכה לנשק אותו ומשכה אותו למיטה. יוני נשכב
עליה. היא המשיכה לנשק אותו תוך כדי זה שמורידה את חולצתה.
יוני לא ידע מה קורה, הלך לו תמיד עם בנות, אבל הוא אף פעם לא
שכב עם מישהי. הוא רצה להרשים את מיכל. הוא התחיל להעביר את
ידיו על הגוף שלה, בדיוק כמו שהוא ראה בסרטים. מיכל התרוממה
טיפה מהמיטה, להוריד את החזייה שלה, ויוני לא עזב את שפתיה של
מיכל. הם המשיכו להתנשק ונסחפו לאט-לאט למה שהיום יוני קורא לו
"הטעות הגדולה ביותר שעשיתי בחיי."
יוני לא השתמש בקונדום ואף פעם לא לקח איתו אחד. הוא לא ידע
שהסקס הראשון שלו יהיה כל כך פתאומי וכמובן שבחיים לא דמיין
שזה יהיה עם אחת הבנות שהוא כל כך רצה כבר המון זמן.

שבוע עבר מאז שיוני ומיכל שכבו בפעם הראשונה. הם לא התראו מאז,
כי מיכל גרה דיי רחוק מיוני, אבל דיברו הרבה בטלפון והקפידו
לדבר כל יום.
באחת השיחות שלהם מיכל נשמעה לחוצה. היה לה מין קול רועד, לא
בטוח כזה. יוני התעניין מה קרה.
"כלום," ענתה לו מיכל ויוני לא האמין לה.
"באמת שכלום, אל תהיה לי עכשיו לחוץ," אמרה לו מיכל.
כמובן שיוני, כמו תמיד, רצה להרשים אותה, אז הוא אמר לה
"אוקיי, אם את אומרת..." והם המשיכו לדבר. למחרת יוני התקשר
למיכל אבל היא לא ענתה. הוא ניסה להתקשר אליה כל היום והיא לא
ענתה, יוני התחיל לדאוג.
"אולי עשיתי משהו? אולי היא לא רוצה לדבר איתי?" הוא חשב
לעצמו.
בערב נשמע צלצול בביתו של יוני. יוני הרים את השפופרת.
"שלום," נשמע קול עבה מהשפופרת.
"שלום," ענה יוני.
"האם אפשר לדבר עם יוני?" התעניין הקול.
"מדבר, מי זה?" שוב ענה יוני לקול.
"מדבר אביה של מיכל. אני מצטער שאני מטריד אותך, אבל יש משהו
חשוב שעלינו לדבר עליו. האם תוכל להגיע לביתה של מיכל עם
ההורים שלך?" הקול נשמע רציני מאוד.
יוני נלחץ. אולי קרה משהו למיכל? מה כבר יכול היה לקרות? הוא
חשב לעצמו. "כ..כן, אני אוכל להגיע..." ענה יוני עם היסוס
בקולו.
"יש לך את הכתובת?" הקול שאל.
"כן," השיב יוני, "זה לא ייקח לי הרבה זמן, אבא שלי עם אוטו."
"בסדר, אז להתראות," אמר הקול וניתק את השיחה.
יוני לא ידע מה לעשות עם עצמו. הוא נכנס לחדר, התלבש, שם בושם
וניסה להראות הכי טוב שהוא יכול. אביו נכנס לחדר.
"יוני, אתה יודע שאתה יכול לספר לי הכל, מה קרה?" הוא שאל.
"אני לא יודע אבא, באמת שלא," ענה לו יוני.
אביו של יוני היה אדם רציני אבל ידע לצחוק לפעמים, בגלל זה
יוני אהב אותו. אביו הנהן בראשו כמעין סמל להסכמה והם יצאו
מהבית.
בדרך למיכל דיברו יוני ואביו על תוכנית שיוני ראה בטלוויזיה
ויוני ניסה להישמע הכי בטוח שאפשר, הכי לא דואג, כשבעצם הוא לא
ידע מה לחשוב עם סערת הרגשות והמחשבות בגופו.
הם הגיעו לביתה של מיכל, בית גדול ולבן שהיה ממקומם ברמת פולג,
שכונת היוקרה של נתניה. מיכל באה ממשפחה טובה ואף פעם לא היו
לה בעיות. היא אהבה להיות משוחררת מהכל והוריה נתנו לה. היא
תמיד הייתה הראשונה עם הנזם באף או עם הפירסינג בלשון, הראשונה
בהכל.
יוני ואביו נכנסו לביתה של מיכל ואביו של יוני לחץ את ידו של
אביה של מיכל.
מיכל ישבה בכיסא וצפתה בטלוויזיה. עיניה היו אדומות, שערה לא
מסודר, והיא נראתה כאילו עברה טרגדיה.
יוני התקרב אליה. "מה קרה?" הוא שאל.
מיכל לא השיבה.
"שב, אתה תגלה עוד מעט," היא אמרה לו בקול שקט ויוני שם לב
לדמעות שירדו מעיניה. יוני העדיף לשבת ולחכות.
אביה של מיכל דיבר בשקט עם אביו של יוני. יוני לא שמע הרבה, רק
חלקי מילים. אביו של יוני לפתע נראה לחוץ.
"מה?! איך?! על מה אתה מדבר?! מתי?!" שמע יוני פרקי מילים ממה
שאבא שלו אמר וניסה לשמור על קול נמוך.
אבותיהם של יוני ומיכל הסתובבו ליוני, התיישבו על הספה מולו,
והסתכלו עליו במבט רציני.
"יונתן," התחיל אביו של יוני, "האם קיימת יחסי מין עם מיכל
לפני כשבוע?"
יוני נדהם. הוא לא ידע מה להגיד וניסה לשמור על פיו סגור מרוב
התדהמה שאביו ידע. יוני לא הסתיר שום דבר מאבא שלו, אבל גם לא
סיפר לו הכל. מיכל סיפרה לאבא שלה?! למה? איך??? חשב.
"כן," השיב יוני במין מבוכה וניסיון להיות רגוע.
"האם השתמשת בקונדום, יונתן?" אביו שאל בקול עוד יותר רציני.
"לא," השיב יוני.
"יונתן..." הקול של אביו של יוני נהיה רועד יותר ויותר, ונראה
היה כאילו עוד שנייה הוא יתחיל לבכות ולא יצליח להחזיק את
עצמו. "יונתן, מיכל בהריון ממך," אמר לבסוף בניסיון אחרון. הוא
פלט את 4 המילים האלו ושתק.
גם יוני שתק. הוא היה המום ולא ידע מה לעשות עם עצמו, אז הוא
קפא במקום וניסה, ניסה הכי חזק שאפשר, לא לבכות כי, כמו תמיד,
יוני רצה להרשים את מיכל, שישבה על הכיסא ובשקט שנוצר היה אפשר
לשמוע את קולה נחנקת בדמעות.
"מ...מה?" ניסה יוני להשחיל מילים דרך שפתיו החוצה כדי לשבור
את השקט.
"יונתן, לא יכולת לחשוב? אתה ילד אחראי, אתה מודע לנושא. לא
יכולת להיזהר? אפילו קצת?" אמר אביו.
אביה של מיכל ישב על הספה ליד אביו של יוני כשראשו בידיו והוא
רועד. הוא לא ידע מה לעשות ולא ידע מה יקרה הלאה.
אביו של יונתן קם. "בוא יונתן, יש לנו שיחה ארוכה מאוד בבית,"
הוא אמר. "אנחנו נדבר בהמשך הערב," אמר אביו של יוני לאביה של
מיכל.
"בסדר," ענה אביה של מיכל וליווה אותם החוצה.


בדרך בחזרה יונתן ואביו לא דיברו אף לא מילה אחת. כשהם הגיעו
הביתה יוני ידע שאביו והוא הולכים לדבר עכשיו, לדבר כמו שהם
בחיים לא דיברו על דברים שבחיים לא דיברו עליהם רציני אלא רק
צחקקו עליהם. אמו של יוני עוד לא הייתה בבית, לכן הוא ישב לדבר
עם אביו לבד.
אביו המשיך לשאול את יוני איך הוא יכול היה שלא להיזהר, למה זה
קרה ומדוע, וניסה להיראות הכי רגוע שאפשר. יוני לא אמר מילה.
הוא שתק ושקע במחשבות.
לאחר השיחה יוני הלך לישון ואביו חיכה בסלון. יוני לא הצליח
להירדם בהתחלה, אבל ממה שקרה באותו יום הוא נרדם לאחר זמן מה
שהוא שכב במיטה.
יוני התעורר. משהו ניער את גופו. הוא פתח את עיניו וראה את
אביו מולו. הבעת הפנים שלו הייתה נורא רצינית, ויוני נלחץ שמא
קרה משהו.
"יונתן, קום," אמר אביו של יוני בקול קשה וקר.
יוני התרומם מהמיטה. "מה קרה?" הוא שאל.
"יונתן, אנחנו צריכים לדבר," אביו אמר באותו קול קר.
יוני לא ידע על מה עוד נשאר להם לדבר. הוא ידע שהמצב גרוע אבל
לא ידע בדיוק מה נשאר להם עוד לשוחח עליו. אחרי הכל, הם כבר
דיברו על הכל אתמול.
"זאת מיכל יוני, היא בבית חולים," אמר אביו של יוני בקול קר.
"מה?!" יוני לא האמין למה שהוא שמע. "מה בבית חולים?! למה?!"
"בוא יונתן," אמר שוב אבא שלו בקול קר ואדיש.
יונתן קם והתלבש מהר. הוא לא נכנס לעשות קוצים, הוא לא עשה
כלום, הוא דאג. הוא דאג שקרה משהו לילדה שהוא אהב כל היסודי,
שאהב עד שהיא עברה בית ספר, שאהב.
יונתן נכנס עם אביו לאוטו והם נסעו לבית חולים. שקט שרר
במכונית ורק מכוניות עוברות עשו רעש.
יוני ואביו נכנסו לבית חולים. אביו של יוני ראה את אימא ואבא
של מיכל יושבים ומדברים בשקט, כמעט בלחש. שניהם נראו כאילו קרה
משהו, משהו רציני, משהו שיוני פחד ממנו הכי בעולם.
"חכה פה יוני, חכה." אמר אביו של יוני תוך כדי זה שהוא מתקרב
להורים של מיכל. הוא דיבר איתם כ-10 דקות ואחר כך חזר ליוני.
"יונתן," אביו של יוני התחיל באופן רציני את השיחה כמו אתמול,
"מיכל ניסתה להתאבד."
מהמשפט הזה, יוני ידע, שחייו השמחים והעליזים לא יהיו כמו
בעבר, שתמיד תהיה לו את מיכל על הלב ועל המצפון, שהוא אשם,
שהוא גרם לזה. יוני לא יכל להחזיק מעמד והוא התחיל לבכות. יוני
לא בכה הרבה זמן, אבל עכשיו, עכשיו לא היה לו את מי לנסות
להרשים, עכשיו כבר לא היה לו מה לעשות. הוא פשוט התיישב על
הכיסא והתחיל לבכות.

עברו כמה שנים מאז שיוני עבר את המקרה הזה ומאז הוא שכב עם בת
אחת. יוני יודע שאף סקס בשבילו לא יהיה עוד סתם סקס. יוני ידע
לא לקחת יותר סמים, אפילו אם הם קלים. יוני הסתכל על המציאות
והחיים אחרת.

יוני היה שמח ומאושר. היו לו הרבה חברים, הוא אהב לשמוע
מוזיקה, היה רשום בכמה פורומים באינטרנט ואהב לשחק במשחקי רשת.
כזה היה יוני לפני אותו יום קיצי בחופש הגדול, שבו כל חייו
התהפכו.