הייתי בת חמש, היום אני בת ארבע עשרה,
אני לא מפסיקה לחשוב על היום ההוא.
אימא תמיד אמרה שהיא תמיד איתי,
היא לא הייתה צריכה לשקר.

זה קרה לפני 9 שנים,
בבר מצווה של בן דודה שלי,
עידן קוראים לו, כולם חגגו ונהנינו,
חוץ ממני, תמיד הייתי לבד, מתבודדת,
אף אחד לא רצה לשחק איתי, כולם התרחקו ממני כבר מגיל קטן.

ישבתי לי מאחורי הבניין, הבנין שתמיד חשבתי שיום אחד הוא
יתמוטט,
הבניין שתמיד נהניתי לחשוב שהוא בן 200 שנה.

ישבתי לי ודיברתי אל עצמי, זה היה מן הרגל משונה שכזה,
עד היום, כשאני פוחדת או כשאני לבד, אני מדברת אל עצמי.

ישבתי ודיברתי ושיחקתי באדמה, עשיתי תחרויות ריצה עם כמה
נמלים,
אהבתי להתחרות איתם, כשהתחריתי נגדם תמיד ניצחתי.

רעש של שבירת צלחת הפריע לי באמצע מירוץ, חשבתי לעצמי שאחד
המבוגרים הלא אחראים הפיל צלחת, והוא בטח יאשים את אחד
הילדים,
אבל כשהחלו הצעקות, ורצתי לבניין לבדוק מה קרה,
היו המון אנשים במן מעגל, נדחפתי בין כולם, וראיתי את אימא שלי
שוכבת על הריצפה לא זזה.

נגעתי בה, צעקתי אליה, ניסיתי לגורם לה להתעורר אבל כלום לא
עזר,
שני אחים של אבא הרחיקו אותי מהמקרה ואמרו לי לא לחזור,
אמרו לי שהכל בסדר, ככה הם אמרו.

ישבתי שוב מאחורי הבניין, הפעם לא התחריתי עם הנמלים,
הפעם לא דיברתי אל עצמי, הפעם לא שיחקתי באדמה.

הפעם נשאתי תפילה, בעצם זה לא הייתה ממש תפילה רק כמה מילים:
המילים האלה נחקקו לי בזכרון וכל פעם שאני נזכרת הבם דמעות
עולות בעיניי.

כשהתפללתי, זזתי בתנועות של דתי כשהוא מתפלל,
רציתי להראות לה' שאני גדולה ושאני יכולה להתפלל.
חשבתי שאם אני יתפלל כלום לא יקרה לאימא.

"הלוואי שאימא שלי לא תמות", אמרתי וחזרתי על זה המון פעמים
אני כבר לא זוכרת כמה.

עצמתי עיניים והתחלתי להגיד את בקול,
ובכל מקום הגברתי את עצמת הקול והגברתי את הלחץ על העיניים.

עד שהתחלתי לצרוח, ולבכות "הלוואי שאימא שלי לא תמות ".

כ"כ שנאתי את ה' כשהתברר לי שאימא שלי מתה,
כ"כ שנאתי אותו, כ"כ שנאתי את עצמי שלא הספקתי להגיד לאימא שלי
כמה שאני אוהבת אותה, וכמה שאני מתגעגעת אליה.

אף פעם לא הראיתי לה אהבה, תמיד נתתי לה להרגיש שאני אוהבת את
אבא יותר.

בהלוויה שלה, כולם בכו, לא הבנתי למה, אז התחלתי לבכות עם
כולם,
ואז הזכירו את השם שלי אימא שלי, ואמרו "יהי זכרה ברוך"

עמדתי שם, ליד הקבר, מסתכלת על תמונתה שהוצבה ליד המצבה,
ולחשתי "אימא, אני אוהבת אותך, אני יבוא לבקר אותך, אני אף פעם
לא אשכח אותך".