אתם לא תוכלו להבין אותי עד שלא תקראו מה שכתבתי.

אני לא מסוגלת יותר,
פשוט לא מסוגלת.

זה קורה כל פעם מחדש,
הם תמיד מערבים אותי בריבים שלהם.

לא משנה מה קרה, לא משנה מה יקרה,
לא משנה מי אחראי לזה תמיד אני אשמה.

צעקות, השלכת חפצים, הרעש של ניפוץ הזכוכיות,
הכל מתערבב לי בראש במין צורה ספירלית שכזאת.

אימא שלי, מוציאה עלי את העצבים שלה, כל פעם מחדש,
"חן יא שמנה, תזיזי ת'תחת"
"חן אם לא שמת לב את לא דוגמנית"

היא גורמת לי להרגיש ממש רע, והשילוב של זה עם המריבות,
עושים לי באלאגן בראש, התחלתי להיות לא אני.

אני גונבת, אני פוגעת, אני מרביצה, ירדתי בלימודים באופן
משמעי,
אחותי נהגה ללכת לפסיכולוג בגלל מקרה לא נעים, שקרה בעבר.

כל תשומת הלב הופנתה אליה, אני נשארתי בצד,
כל השנים האלה, שפסיכולוג טיפל באחותי,
למשך כל השנים, תמיד חשבתי שאני צריכה פסיכולוג.

תמיד ידעתי שיש בי משהו, שמעכיר את האווירה,
תמיד הייתה בי שנאה, תמיד הייתה בי אלימות.

בזמן האחרון התחלתי לגנוב, להורים שלי לא היה כסף,
והבנתי את זה, לא רציתי שיתנו לי כסף שיכולתי להשיג ממקומות
אחרים.

אז גנבתי פלאפונים, ארנקים, כרטיסיות של "אגד",
כל מה שרק יכולתי להשיג.

את השנאה שבי, הוצאתי על ילדים שלא עשו לי כלום,
את האלימות שבי, הוצאתי על עצמי.

התחלתי להרביץ לעצמי, התחלתי לשנוא את המראה שלי,
התחלתי להשמין בצורה יוצאת דופן.

המשקל שלי היה הרבה מעבר לממוצע,
והרגשתי כ"כ רע ליד חברות שלי עם מראה כמו שלי.

כל פעם שהייתה לי מריבה עם אחת החברות,
היא הייתה מוצאת משהו חדש מעליב לגבי המשקל שלי.

הייתה לי חברה אחת, שאמרה לי תמיד את לא שמנה אל תדאגי,
כ"כ שנאתי אותה על זה ששיקרה, אבל כ"כ אהבתי אותה על זה שנתנה
לי הרגשה טובה.

במשך השנים, האגו שלי התנפח, וכל מי שסינן קללה, לא היה יוצא
מפגישה איתי כשכול האיברים שלו שלמים.

בשמך השנים, הביטחון העצמי שלי הדרדר,
אבל לא הראיתי את זה לאף אחד,
להיפך, שיחקתי אותה עם בטחון עצמי עד לשמיים.

אני ילדה שבאה מהרחוב, כל מה שאני יודעת זה סמים, סיגריות,
נרגילות
וכל שאר השטויות האלה.

ניסיתי סמים, פעם אחת ואמרתי לעצמי די,
כמו טיפשה באמת חשבתי שאני אפסיק.

אחרי שבוע כבר הייתי מכורה,
סיגריות הייתי מעשנת כבר מכיתה ד'.

כל החיים שלי נזרקו לפח, מול העיניים שלי,
בלי שאני אגיב, בלי שאני אעשה כלום.

מה שהכי מפריע לי זה לא המראה שלי,
וזה לא ההתנהגות שלי,
זה ההתנהגות של ההורים שלי,
שאם הם היו יודעים לכבד אותי, אולי הייתי במצב אחר.

האמת?! אני לא יודעת למה אני כותבת את כל זה,
ממילא אף אחד לא יקרא את זה.

ואולי הייתי צריכה לכתוב את זה?!
אולי הייתי צריכה להגיד לעצמי מה אני באמת מרגישה.
מה אני חושבת?! איפה טעיתי בחיים שלי,
איפה אפשר לתקן.

ואם מישהו במקרה יקרא את זה, ואתה קורא את עכשיו,
אל תתן לשום דבר שעובר עליך להשפיע עליך.

אימא ואבא,
אני כ"כ שונאת אתכם, על מה שיכולתם לעשות ולא עשיתם,
על מה שיכולתם לעשות והחלטתם להתעלם.

לכל החברות שלי,
אני שונאת אותכם, על שהתעללתם בי כ"כ.
על שקיללתם אותי בלי להתחשב.

כוכב {אני},
אני שונאת אותך כ"כ,
על שלא עשית כלום עם עצמך,
על שלא נתת לעצמך עוד אפשרות.