אני הולך לחסל את גליה. נראה לכם שאני צוחק? היא תמות הבת
זונה.

אנחנו ארבעה במשרד, אני יושב כשגבי לחלון המשקיף אל הרחוב התל
אביבי הסואן המלא באנשים בגודל נמלה. כך כשאין איש מאחורי אני
יכול לשבת ולצפות בתמונות פורנו וסנאף בזמן שאין לי עבודה,
המוטו אצלנו הוא ש"תמיד יש עבודה" אבל אני גיליתי שאם עובדים
מהר בלי לזיין את השכל אז יש מספיק זמן להתפנות לדברים אחרים.

גליה לא למדה שזה רע לזיין את השכל, כל היום היא יושבת שם
ומספרת לנו לפרטי פרטים על קורותיהם של ילדיה הקטנים
והמעצבנים: "גילי לא אוהב ריבה" "מור קיבלה 90 בתנ"ך" "גילי
רוצה מחשב חדש" "מור יותר יפה מכל החברות שלה" "גילי אוהב רק
האוכל שאני מבשלת" "מור קיבלה מחזור ראשון".

אני לא יכול לשמוע את הזיבולים האלה יותר!

מולה יושבת מינה הזקנה המעצבנת ומקשיבה בעניין לזיבולי הילדים
חסרי הפשר, מה מעניין אותה מה קורה כל הזמן בחיים של שני ילדים
שהיא לא מכירה? לפעמים הן עושות דבר ממש מעצבן ביחד, גליה
ומינה יושבות ומדברות על אסטרולוגיה: "למנשה מהתקציבים לא
מתאים לחטט ככה באף הרי הוא מאזניים", "אוי נחום הוא כל כך מזל
דלי, הוא כל כך מצחיק" או "ראית איך צביקה צעק על רותי? טוב
הרי הוא מזל שור, והיא כל כך נבהלה המסכנה, היא כל כך רגישה
היא מזל בתולה". עוד דבר מעצבן שמינה עושה: כל פעם שהיא מעבירה
דפים היא מכניסה קודם את האצבע לפה כדי להיעזר ברוק. אני שונא
כשאנשים עושים את זה! זה כל כך מגעיל!

מינה צריכה למות גם כן.

ליד הדלת נמצא השולחן של אלון, אותו אני שונא מהרגע שהתחיל
לעבוד כאן לפני שבועיים, אני שונא אותו קודם כל בגלל שהוא לא
טורח להתלבש בחליפה ועניבה כראוי לעבודה במשרד מכובד שכזה אלא
מגיע בג'ינס ובחולצות fruit of the loom  שלו, כל היום הוא
מצחקק כאן עם הנשים שהצעירה שבהן מבוגרת ממנו בעשר שנים, הוא
כבש את כולן והן מתנהגות אליו כאילו הוא לפחות הבוס, אף פעם לא
מסרבות לשום בקשה שלו, כאשר עגלת המזנון עם הקפה והקרואסונים
מגיעה אלון לוקח משם רק יוגורטים בריאותיים ופעם אחת כשהלכתי
עם כמה חברה מהמשרד לארוחת צוהריים באחת המסעדות שלמטה הם
החליטו להזמין גם את אלון, למרות התנגדותי הנחרצת, ואלון הבן
זונה בא בשמחה, יושב במסעדה המכובדת שלנו עם בגדי הילד המפגר
שלו, מזמין רק סלט ומשעשע את כולם לאורך הארוחה, כולם חוץ
ממני, אני שונא אותו.

שלושתם צריכים למות.

אבל הכי חשוב גליה, היא הגרועה מכולם.

כאשר אני צופה במספיק פורנוגרפיה אני הולך לשירותים ומאונן,
הייתי רוצה לאונן שם מול המחשב, אבל במשרד אין לי רגע של
פרטיות.

עוד דרך שלי להעביר את הזמן: אני הולך לגרוס. אני חולה על
מכונת הגריסה, היא מקסימה אותי, הלוואי שהייתה לי מכונה ענקית
כזאת, הייתי דוחף אליה את אלון, גליה ומינה.  רק המחשבה על
לשבת לי בכיסא נוח מול המגרסה ומקשיב לצרחותיהם עושה לי זקפה
שאינה ניתנת לתיאור. לפעמים אני גונב ניירת חשובה משולחנותיהם
של שלושת השנואים בלי שהם ישימו לב והלך לגרוס אותה. אחר כך הם
נשארים עוד זמן נוסף בעבודה כדי לחפש את הניירות וכשהם לא
מוצאים אותם הם נאלצים להישאר עוד זמן נוסף כדי להשלים את
החומר שאיבדו. כמובן שאני צועק עליהם כל הזמן שהם לא מסודרים
ועושים בלגאן במשרד, מותר לי, אני אחראי על שלושתם.

לא אוכל לחסל את שלושתם, זה יהיה פשוט שקוף מדי, אאלץ לבחור
אחד מהם שיהיה הקורבן, בחרתי את גליה. היא הגרועה מכולן, היא
משגעת לי את השכל עם הדיבורים על הילדים שלה, ואם היא תמות אז
כבר לא יהיה למינה עם מי לדבר על אסטרולוגיה ואולי היא גם תמות
מהתקף לב, נהדר.

אינני יודע אם אוכל למצוא רגע מתאים לחסל אותה כיוון שהיא
מגיעה תמיד אחרונה ועוזבת ראשונה, אבל כמובן שאפשר יהיה לגרום
לה להישאר במשרד על ידי גריסה של ערמת חומר עצומה. הייתי יכול
לחסל אותה בבית שלה אבל זה נראה לי מאוד פואטי שהיא תמות
בעבודה, חוץ מזה לא רציתי לעשות טראומה לילדים המסכנים.

גרסתי לגליה את כל התיק של רובינשטיין כולל את החוצצים כדי שלא
תוכל לזהות אותם, היא קלטה שהתיק חסר רק בצוהריים ולכן נאלצה
להישאר כדי לעבוד עליו. הכנתי מראש מכתב התאבדות מודפס שבו
כתבתי: "להתראות עולם אכזר, אני חייבת לנטוש אותך, אינני יכולה
להתמודד יותר עם הלחץ בעבודה, עם העובדה שאני אימא נוראית
ואיומה שלא מסוגלת לגדל ילדים כמו שצריך, שקיימתי יחסי מין עם
עז ושגנבתי כסף מן המשרד, שלום ולא להתראות, אלי פימשטיין
צדק". את החלק עם המעילה הוספתי כדי לכסות על הגניבה הקטנה
שביצעתי כדי שאוכל לרכוש את האוסף השלם של דידי מנוסי.

בשעה ארבע החתמתי כרטיס ביציאה אך לא עזבתי את הבניין. לא
הייתי צריך לדאוג שהשומר יאמר שאינו זוכר אותי יוצא מהבניין
כיוון שבכל מקרה אני לא יוצא מהכניסה הראשית אלא יורד במעלית
אל החניון. חיכיתי בשירותים כרבע שעה, ישבתי ואוננתי, מפנטז על
הרגע בו אחסל את גליה ואז יצאתי משם, הולך במהירות לכיוון
המשרד, ידעתי שבשעה זאת לא יהיה בקומה איש מלבדה ומן המנקות
אולם יודע אני את סדר פעולתן של המנקות ואני יודע שהן מתחילות
מן הצד השני של הקומה ועל כן יש לי לפחות עשר דקות לפעול.

גליה הופתעה לראות אותי "שכחת משהו?" היא שאלה.
"כן", עניתי "שכחתי משהו חשוב מאוד"
הידיים שלי היו עטופות בכפפות, הוצאתי את המכתב מהכיס וזרקתי
על שולחנה, היא פתחה אותו והחלה לקרוא ואז הביטה עלי באימה,
היתה חשיבות למעשה הזה כיוון שעכשיו אינני יכול שלא לבצע את
הרצח. היא ניסתה לצעוק אבל עוד לפני שהספיקה לצאת מן ההלם כבר
היה סכין מוצמד לגרונה, "קומי" אמרתי בלחש.
היא החלה לבכות "מה אתה רוצה?", היא רעדה כמו זקנה על אקסטזי.
"תהיי בשקט, לכי לכיוון החלון"
"לא, אתה תזרוק אותי החוצה!"
"תהיי בשקט או שאחתוך לך את הגרון! את לא תמותי"
"לא?"
"לא" שיקרתי
אמרתי לה לעמוד על השולחן שלי הקרוב אל החלון שהיה סגור בגלל
הקור הבלתי נסבל שבחוץ, פתחתי אותו ועכשיו היא עמדה כאשר חצי
מגופה נמצא כבר בחוץ וסכיני על גרונה.
"שיקרתי מקודם" אמרתי "ברור שאת תמותי"
"בבקשה לא" היא נאנקה, טיפות הגשם החדות והקרות הכו על פני אך
בעיקר על פניה.
"תראי, זה לא אישי, טוב בעצם זה כן... כל הדיבורים המטומטמים
על הילדים המפגרים שלך"
"גילי ומור?!"
"אל תגידי את השמות האלה שוב!"
"אני לא אדבר עליהם יותר אני מבטיחה! לעולם!" היא בכתה שוב
"וכל השיחות שלך עם מינה על אסטרולוגיה..."
"אני אפסיק גם את זה! כל מה שתרצה!"
"הכל?!"
"הכל!"
"מה למשל?!"
"אני אשכב אתך, באמת, נעשה כל מה שתרצה"
"כל מה שאני ארצה..." הגשם הזה, גשם תמיד עושה לי זקפה.
"כן...כל מה שתרצה"
"סאדו?!"
"הכל"
"תבלעי לי?!"
"כן, בטח"
"אם אני אזמין זונה תעשי איתנו שלישיה?"
"בטח!"
"תתני לי לזיין אותך בתחת?!"
"הכל! הכל!"
"מעולה"
"אז תשחרר אותי?"
"לא, סתם רציתי לשמוע אותך מודה שאת זונה". דחפתי אותה מהחלון
והיא צנחה בצרחות אל הרחוב מוצף הגשם. הייתי רוצה לקרוע לה חור
בבטן עם הסכין כדי שהדם שלה ישפריץ בזמן הנפילה אבל לא רציתי
ללכת לכלא, עדיין לא.

רצתי במהירות למעלית, ירדתי אל החניון, נסעתי הביתה, אשתי שכבה
כמו תמיד על המיטה שיכורה ומסוממת מכדורי הרגעה, הרצח השאיר
אותי עם זקפה רמה, בעלתי את אישתי בעודה ישנה. לאחר שגמרתי
הערתי אותה,אבל לא לחלוטין, היא נותרה חצי שינה, כמו שרציתי.
"מה שלומך?" היא שאלה "איך היה בעבודה?"
"רק עכשיו את שואלת? אני כבר שעתיים כאן לידך"
"כן..." היא אמרה מעבר לחומת החלומות שלה "שעתיים".
"את זוכרת את זה?"
"בטח, כן..."
"היה כיף? זוכרת מה עשינו? התקלחנו ביחד".
"כן התקלחנו ביחד, היה כיף..."
בניתי לעצמי אליבי.

שבועיים לאחר הלוויה הביאו לנו עובדת חדשה, קוראים לה רותי,
היא עבדה קודם בהנהלת חשבונות ועכשיו העבירו אותה אלינו. היא
אישה די מעצבנת, מנסה לדבר כל הזמן על הבעיות שלה בבית אבל
אלון ומינה לא משתפים איתה פעולה בגלל שהם עדיין בשוק.

המשפט היחידי שמינה מוציאה מהפה הנוגע לגליה הוא: "היא הייתה
מזל תאומים, איך לא ראינו שזה יבוא?"

אלון כבר לא מתחיל עם בחורות במשרד, ולא מצטרף אלי עם החבר'ס
לארוחות הצוהריים.

הם מדוכאים, אני מרוצה.