"את צריכה לשכוח ממנו"- אמרתי לחברה הכי טובה שלי, "תפסיקי כבר
לבכות על חלב שנישפך."
העיניים שלה היו מלאות דמעות. האמת, זה לא הפליא אותי, רק לפני
כמה שעות נחת עליה העולם. החבר שלה, האוהב והתומך, הודיעה לה
שהיה להם נחמד ביחד, ועכשיו יהיה גם נחמד בניפרד. אני היתי
עצובה בשבילה, ידעתי שקשה לה.
היתי איתה יומיים ברציפות, אמרתי שאנחנו צריכים לצאת לאנשהו,
העיקר לא להיות בבית. אז הלכנו למסיבה, סתם מסיבה נחמדה של
חברים. בהתחלה היה ממש סבבה, וראיתי שחברה שלי בצעדים קטנים,
יוצאת מהדיכאון. שמחתי בשבילה, מאוד שמחתי.
האמת לא הכרתי שם כמעט אף אחד, והיה מרתק להכיר אנשים חדשים,
לצאת קצת מהשיגרה. היו שם אנשים משונים במקצת, לא כמו שאני
רגילה, אבל הצלחתי להסתדר.
היה שם מישהו שמשך את תשומת ליבי, לא ידעתי איך לפרש את זה.
הפרצוף שלו היה צבוע בשחור, היו לו בגדים משונים, והעיניים שלו
בלטו כמו עיניים של חתול, בחושך, באפלה.
היו שם עוד הרבה אנשים אבל העיניים שלי היו מרותקות בו, היה
בו משהו מושך כזה, משהו יוצא דופן.
שתינו הרבה, ניכנסנו למצב רוח טוב, רקדנו ועשינו שטויות. ובסוף
הערב  כשכבר הינו צריכים לעזוב, פתאום הופיע מישהו שלא ראיתי
עד עכשיו. לקח לי כמה דקות לקלוט שזה הוא רק לפי העיניים.  הוא
התקרב אלי לאט, עם חיוך מלאכי על הפנים, ואני הרגשתי כאילו
בתוך חלום. כשהוא היה כבר ממש קרוב, כמעט צמוד, הוא לקח לי את
היד, והוביל אותי לשפת הנהר, מול הכוכבים. היה ירח מלא. כל
הדרך הלכנו יד ביד ושתקנו. הרגשתי תחושת שלווה מיוחדת, שלא
הרגשתי מעולם. כשהגענו הוא נעמד מולי, ירד על הברכיים ונישק לי
את היד, אני היתי המומה, והוא אמר שזה מנהג.
ואז הוא התקרב, חיבק אותי חזק חזק והתנשקנו.
דיברנו כל הלילה, מול הירח המלא. באיזשהו שלב כבר הפסקנו לדבר,
פשוט הסתקלנו אחד לשני בעיניים וזה היה מספיק. ידעתי שהוא מבין
אותי בלי מילים.
לקראת הבוקר הוא ליווה אותי הביתה, נתן לי נשיקה מתוקה על
השפתיים והלך.
מאז לא שמעתי ממנו, ראיתי אותו כמה פעמים מרחוק, אבל הוא תמיד
מספיק להעלם לפני שאני מספיקה להתקרב. אבל גם מרחוק אני רואה
בעיניים שלו את הלהט, שהיה באותו לילה כשהוא הסתקל עלי.
השגתי את הטלפון שלו, אני תמיד מתקשרת בלילות, שומעת את הקול
שלו במזכירה.  הרבה פעמים רציתי להשאיר הודעה, להגיד שאני
עדיין זוכרת אותו, שהוא לא יוצא לי מהראש, שאני חיה רק בציפיה
לפגוש אותו פעם, אבל תמיד כשיש את הצליל של ההודעה אני תורקת
את השפורפרת, כאילו מתוך רפלקס.
"את צריכה לשכוח ממנו"- אומרת החברה הכי טובה שלי, ואני יודעת
שהיא צודקת, אני פשוט לא יודעת איך.
עברו שנים, כבר גמרתי תיכון, אני חודש לפני הגיוס ועדיין חיה
בחלום של ילדות. אני מרגישה כאילו אנחנו עדיין יחד, כאילו אני
יודעת מה קורה לו. אני פשוט מרגישה את זה בפנים.