באותו היום שהמילים נכתבו, על ידי כמובן, נפגשתי עם חברים שם,
איפה שפעם הייתה חנות. נפגשנו בפארק הצמוד לאותה חנות ישנה כמו
בכל יום מימי החופש. כל יום היינו יושבים ממש לידם מבלי לחשוב
יותר מדי על אותם זקנים שחיים מטרים ספורים מאיפה שישבנו כל
יום במהלך אותו חופש.
באותו היום שיעמם לנו ועשינו הרבה רעש. באותו יום יצא אחד
הזקנים וביקש שנהייה קצת יותר בשקט כי הוא לא מצליח להרדם.
בעיות שלו חשבתי לעצמי. רוני שהיה לידי קילל ואנחנו הצטרפנו עד
שהוא השתתק וחזר לביתו. "זקן טיפש," אמרנו וחזרנו לעניינו.
כעבור שעה יצאה הזקנה, ביקשה בנימוס שנהיה יותר בשקט וחזרה
לביתה. לנו, האמת, זה לא הזיז.
כעבור 20 דקות הגיעו שוטרים והעיפו אותנו משם. לנו, האמת, זה
לא הזיז, אנחנו כבר רגילים לזה.
הלכנו למקום אחר, פגשנו כמה חברים, הייתה להם וודקה אז החלטנו
לשתות קצת. אחר כך רוני הלך לכמה דקות וחזר עם קצת חומר.
החלטנו להתמסטל עד הסוף.
מתישהו בהמשך הערב חזרנו לאותו מקום, איפה שפעם הייתה חנות
וגרים שם זקנים עכשיו. אני לא זוכר הרבה ממה שקרה, אני רק זוכר
שהזקן שוב יצא, רוני שוב קילל ואח"כ מצאנו את עצמנו בתוך הבית
של הזקן. אני זוכר את ליסה קושרת את הזקנים כשרוני מאיים עליהם
עם סכין ואני, אני צופה מהצד ללא מעש. אני זוכר שהזקן ניסה
לשכנע אותנו לעזוב אותם, שניקח את כל מה שיש להם ופשוט נלך.
חשבתי לעצמי, מה כבר יש להם? אחרי הכל הם סתם זקנים שבקושי בית
יש להם.
אמרתי לרוני "בוא נעזוב אותם ופשוט נסתלק מפה כאילו כלום לא
קרה." רוני לא הקשיב לי ואמר שכבר מאוחר מדי ואף אחד לא עוזב.
באותו רגע ראיתי את ליסה מכה את הזקן. רוני רץ אליהם וביחד הם
התחילו להכות אותם עד שהזקן איבד את ההכרה, כעבור דקה הזקן
התעורר. אני זוכר אותם מדממים ובוכים, ליסה צועקת להם משהו
ואח"כ הזקנים שוב חוטפים מכות, ואני? אני עומד בצד ולא מבין מה
קורה. אני זוכר גם שברגע מסוים ליסה קראה לי וביקשה שאני
אעזור. חשבתי לעצמי "לעזור במה? מה קרה? הרי הזקנים לא יכלו
לעשות להם דבר."
באתי לחדר וראיתי את רוני עם המון כסף והזקנים על הרצפה
מדממים. אני זוכר שמשם הלכנו לליסה ואז אני זוכר שיום למחרת
התעוררתי אצלה במיטה. היא ישנה ואני קמתי והלכתי לשטוף פנים.
כשחזרתי למיטה גם ליסה התעוררה. לשנינו היה כאב ראש חזק, שאלתי
אותה מה עם רוני.
"רוני בבית ישן, הכסף אצלו," היא ענתה.
כעבור שעה הטלפון צלצל. ליסה אמרה שזה רוני וכעבור כמה שניות
ליסה הדליקה את הטלוויזיה. לא האמנתי למה שראיתי! הראו שם שני
זקנים במצב נוראי וילדה קטנה לידם בבית החולים בוכה. שמענו את
השדרן אומר "בני נוער התעללו בהם שעות במשך הלילה. לא ידועה
הסיבה להתעללות," אך אנחנו ידענו.
שם, איפה שפעם הייתה חנות, עכשיו גרים שם זקנים, אבל זה לא
חייב להיות רע, זה דווקא טוב, אחרי הכל עכשיו יש להם איפה
לגור. שם, איפה שפעם הייתה חנות וגרים שם זקנים עכשיו, ליד
המקום הזה, נמצא אני.
אלה המילים שאני כתבתי. לא חשבתי שהן תשארנה שם כ"כ הרבה זמן,
תשארנה כמעין תזכורת נצחית, תזכורת שתזכיר לי שהייתי חייב
לעשות משהו כדי לעזור לזקנים אבל לא עשיתי דבר.
ליד המילים האלה הוספתי את המילים "פה, איפה שפעם הייתה חנות,
עכשיו גרים פה זקנים, אבל זה לא חייב להיות רע, זה דווקא טוב,
אחרי הכל עכשיו יש להם איפה לגור. פה, איפה שפעם הייתה חנות
וגרים פה זקנים עכשיו, במקום הזה, גר אני," וחתמתי בדמעה, אחת
מתוך רבות.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.