והימים הם ימי שקט. החלונות מוגפים והדלתות רק לעיתים נפתחות.
לא נשמע ציוץ.
הטלפון לא מצלצל. דממה. כאילו כולם גוועו, או התמוססו ונעלמו.

אף אני ספונה בתוך ענייני, לא מביטה לצדדים, לא מתעניינת
בדינמיקה שוודאי צריכה להתקיים בחוץ, במקום כלשהו... אך אני
איני ערה לה.

כי יש להתכונן היטב, להכין את עצמי לבאות; לקחת את עצמי
ברצינות ולשקול כל החלטה בכובד ראש; כל שינוי, כל תנועה אל עבר
הלא נודע עשויים להיות הרי גורל.
אני מתכננת את מעשיי לכל יום בסוף קודמו ומקווה ומתפללת שדרכי
תצלח ואצליח להשיג את מטרותיי, הרי לשם כך אני מוותרת על כל כך
הרבה, מסתגרת בבית ועובדת ללא לאות...
ואני הרי אינני היחידה, קבוצה גדולה אנחנו ואנשים רבים עובדים
קשה לפחות כמוני, למען אותה המטרה.

ויום יבוא וכולנו נפתח את החלונות, נצא מן הבתים ונהיה שוב
שותפים במהלך החיים הסובב אותנו, נתקשר עם האחרים ואף נתעניין
במה שקרה בתקופה הזו, השקטה, הבודדה... כשאנחנו למדנו
לבחינות.


מוקדש לסטודנטים באשר הם.