אני שומע ציוצים חלודים של ציפורים שרק התעוררו,
אני מסתכל לשמים האופק באמת מתבהר.
היא עומדת מולי מסתכלת על השמים בעיניים היפות שלה.
אני לא רוצה יותר כלום, רק לחבק אותה לנצח.
אבל אני לא יכול לזוז, מקובע, נשען על המכונית שלי משלב את
הידיים על החזה כמו להגן מפני משהו שאני יודע שיגיע, ואני
צודק.
היא מישירה אלי מבט מחפשת את האמת בעיניים שלי כמו שלימדתי
אותה לעשות, היא משפילה את המבט, לא מבושה אין לה רגש שכזה,
ילדה חזקה שלי...
היא משפילה מבט, חושבת, מרימה את ראשה בחזרה משתדלת שלא לפגוש
בעיני, ואומרת לי "זה לא עובד".
היא לא מצליחה לראות את האמת בעיניים שלי וזה מכאיב לי כל כך,
הידים על החזה לא עוזרות אז אני שומט אותם לצידי גופי בחוסר
אונים.
אני רואה אותה צועדת במקום מגרדת את ראשה, לא יודעת מה לעשות,
אני כל כך רוצה לעזור לה...
"באמת שאני לא יודע מה לא בסדר איתי, אני רוצה להיות רק איתך
אבל אני לא יכול" ובאמת שאני לא יודע למה...
אם היא רק היתה יכולה להבין, ואני יודע שהיא לא יכולה, כי
אפילו אני לא יכול.
היא נותנת בי מבט שמצמרר את כולי, מבט של הבנה, השלמה עם
הגורל.
אני מסתכל על המדרכה, מחפש תשובה בחריצים של הלבנים.
אני לא מסוגל לראות אותה ככה, לראות אותה ככה ולדעת שזה בגללי
ושאין דבר שאני יכול לעשות נגד זה.
"מה אתה כבר חושב שאני חושבת?" היא צועקת - שואלת אותי.
כמה כאב בזוג עינים אחד, צעיר.
"אני לא יודע... זה לא כי את קטנה ממני! וזה לא כי אני גר
רחוק! וזה לא כי יש מישהי אחרת!"
היא עושה לי פרצוף עם כל כך הרבה זלזול וחוסר אמונה כשאני מגיע
לסעיף הזה.
"אין מישהי אחרת! אני נשבע לך!" הייתי נותן את החיים שלי
בשבילך את יודעת את זה... את לא נראית כאילו את יודעת אפילו
איך קוראים לך כרגע. שוב הפרצוף הזה של השלמה עם הגורל,
מה אני אעשה עם הפנים האלה שלך?
היא לא מאמינה לי... "את לא מאמינה לי..." התכוונתי לשאול אבל
יצא לי מעין עובדה שכזאת, היא נדה בראשה.
אני מישיר מבט תופס את מבטה מעביר לה את כל הכאב שלי דרך
העיניים, אפילו שהיא אומרת שהיא לא מצליחה לראות, זה כל כך
כואב שאני בטוח שגם מי שלא מסתכל מבין כמה כואב לי עכשיו.
היא מתקרבת אלי, אל תעשי את זה... אני לא יכול.
"אבל אני אוהבת אותך" היא אומרת בקול החלטי שטובע בעצב.
העיניים שלה נוצצות, דמעות שעוד לא נולדו מסתכלות עלי מבין
עיניה.
"גם אני" ואני לא משקר.
היא נותנת בי מבט מלא ספקות ומחבקת אותי.
החיבוקים שלה תמיד כל כך חזקים, כל כך עוטפים, כאילו היא מנסה
לשאוב ממני איזשהו כוח, ואני נותן לה הכל כל מה שיש לי, שתרגיש
שאני באמת פה בשבילה, נותן לה את כל הכוח שיש לי, ואת זה
שאין.
היא מתרחקת ממני, אל תעשי את זה... אני לא יכול.
היא מסתכלת למטה, לא רוצה לראות אותי בכלל, עושה מעין נפנוף
בידה ומתחילה לרדת במדרגות לכיוון ביתה.
אני מהופנט עליה אפילו מבט אחד לא נתנה אחורה עד שנבלעה בפתח
הבנין.
היא כל כך חזקה... אני לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים.
אני נשאר לעמוד עוד כמה דקות ליד המכונית, מכניס את הכאב
למקומות שבו היה פעם הכוח שלי, כל הכוח שנתתי לה כדי שתוכל
לשכוח אותי.
אני עוצם את העיניים וזורק את הראש אחורה נשען על המכונית.
נושם כמה פעמים, אני חייב להבין למה אני לא מרשה לעצמי לאהוב
את היצור המדהים הזה, עד שאני אבין היא כבר בטח תהיה אחרי.
אני פותח את העיניים, האופק כבר כמעט מואר, יום חדש.
אני נכנס למכונית ומתניע, נוסע הביתה, לתוך המחשבות שלי.

מוקדש לילד שלי... תחשוב על זה...