בזעמי הכבוש הפניתי מבט מעלה, אל התיקרה המגורדת בחוסר רצון
ומותירה בי זכרון של שחיקה.
כל הצעקות היומיומיות נספגו והתאדו אל התיקרה הזאת, גם צרחותיי
שלי,בעת שהרגשתי שהכל סוגר עליי.
לפעמים אני חושבת, הצלילים החנוקים שבוקעים מקולי לאן הם
מגיעים? הם מטפסים ועולים בסולם הזיכרון שלי ותולשים אט אט
פיסות מרות של קינאה וסבל,הם חודרים לאוזני המצפון שלי, שאף
פעם לא היה מיוסר גם לא מדימעותיו של חוסר המזל שלי.
הרחמים העצמיים התנדפו, כבר שנים שאין לי כאלה, כמו שכבר אמרתי
התיקרה סופגת הכל. ואני מנסה להתוות קו בעיניי שיחצה את המימד
אליו אני מסתכלת, מעבר לשריטות על הבטון המשחיר, מעבר לשכבה
הלבנה המחופפת של טמבור, האם יש שם למעלה משהו אחר בשבילי?
שם, אחרי רקיעותיהם של השכנים שגרים מעליי כרוחות רפאים
בודדות, מעבר לתיקרה, לריצפה שלהם, לאנטנת הלווין, לעצים,
לשמיים.
יש שם משהו בשבילי? וגם אם כן, נבצר ממני להגיע אליו ואם אגיע
זה יהיה בטרם עת כאשר איחנק מהדמעות, או אהרג בתאונה.
אני לא צופה לי עתיד כזה, אבל הציפייה מתערבבת עם הרצון הנואש
להבין לאן כל זה מוביל אותי, אני מוכנה להקריב הכל כדי לגרד את
התיקרה הזאת. הלוואי שהיה לי שפכטל. |