עם תחילת לימודי באוניברסיטה, עזבתי לראשונה את בית הורי
ועברתי לדירה עם בת דודתי בתל אביב. זה היה בניין ותיק, מהסוג
בו שלד הבטון והצנרת המתפוררת כבר הותכו למהות אחת, בלתי ניתנת
לחלוקה. השיפוץ הרדוד והרעוע שעבר לפני שנים לא מועטות, רק
הוסיף לו שכבה נוספת של גיל, כמו טיפול פלסטי שנכשל.
אבל היה לי מזל להשיג גם את זה, באמצעים שברשותי, ובכל אופן,
תוך זמן קצר, כבר הכרתי את כל תושבי מקום מגוריי החדש: גברת
רומאנוב מהקומה הראשונה, שנזקקה לעזרה בקריאה; הזוג ברזילי
מהקומה הרביעית, שתמיד שמחו להשאיל כוס סוכר; אליס ודפנה,
הסטודנטיות שנה ב' לאמנות בדלת מולנו, שמעולם לא נצפו בנפרד.
הכרתי את כולם, מלבד אחד. דייר זה, שגר בקומה השניה, בדיוק
מתחתי, היה כה אפוף בחידה, עד שאפילו לגבי שמו היו ויכוחים, אם
כי יודעי הדבר נטו להסכים כי שם משפחתו הינו מילר. הוא עבר
לבניין לפני למעלה מעשר שנים, והאדם שהכיר אותו הכי טוב היה
יו"ר הועד, שלמה, שמדי שנה היה נוקש על דלתו ומקבל בשתיקה
גמורה צ'ק לשנים עשר חודשים מראש. שלמה ידע לספר כי מדובר באדם
באמצע שנות השלושים לחייו, גבוה ובעל מראה רגיל למדי.
שום דבר אחר לא היה רגיל בו. רוב האנשים נשבעו שמעולם לא יצא
מפתח דירתו. מעולם לא הקים רעש, או הפגין כל סימן חיים אחר.
אפילו לא היתה לו תיבת דואר. שליחים, לרוב של אוכל, היו מגיעים
אליו לפחות פעמיים ביום, ולעתים קרובות אפילו שלוש או ארבע.
מלבדם, לא היו לו אף מבקרים, אם כי מר וייס, השכן שגר מולו,
טען כי מדי מספר חודשים מגיעה אליו צעירה יפהפיה, עמוסה
בחבילות, ויוצאת בידיים ריקות. אבל וייס היה בן שבעים, קצר
ראייה להחריד, ונשען על דמיונו הרומנטי כדי למלא את השעות
הריקות. אף אחד אחר לא היה מוכן לתמוך בדבריו.
מדי יום, ביוצאי ובבואי, הייתי חולפת על פני דלתו של מר מילר
המסתורי, נקיה מכל ציור, סימון או שם, רק עינית קטנה קוטעת את
פני הפלדלת המפוספסים. פעמים כה רבות העפתי לשם מבט, תוהה מה
מסתתר מאחורי חומת הבדידות הזאת. לעתים, הייתי מתעכבת לרגע קל
מולה, בוהה בה, אבל אפילו אני לא העזתי לפרוץ אותה ביוזמתי.
כך, עברה חצי שנה עד היום בו נפגשנו, בנסיבות שתאמו בכל הבט את
אופיו המוזר והחריג של האיש.

השעה היתה כבר אחרי תשע, ועמדתי לאחר לשיעור הראשון. גמעתי את
גרם המדרגות הראשון בשניות ספורות, מדלגת על שתי מדרגות בכל
פעם, אבל מה שראיתי עם פנייתי לגרם הבא בלם אותי בבת אחת.
על רצפת חדר המדרגות בקומה השניה היה שרוע גבר גבוה וגרמי,
קצות רגליו עוד על המדרגות העולות, פניו כלפי הרצפה, וזרועותיו
מוטלות לצדי הגוף. מיהרתי למטה, רכנתי לידו, והנחתי ידי על
הצוואר למדוד את הדופק. הוא היה חזק, אך נראה לי די גבוה. ממבט
קצר נראה לי שאף עצם לא נשברה, ועל כן, בזהירות רבה, הפכתי
אותו. פניו היו חבולות במקצת, וגם על כפות ידיו היו שריטות.
לרגע היססתי, ואז הוא החל להתנועע, ממלמל משהו לא ברור, ומנסה
לקום. עזרתי לו לעלות על רגליו, והוא החווה בידו לעבר הדלת
הבלתי מסומנת, מאחוריה היה אמור לגור מילר המתבודד. עדיין
תומכת בו, לחצתי על הידית, והופתעתי כשנפתחה ללא כל התנגדות.
דידינו פנימה בקושי. זרועו הכבידה על צווארי, ומבטי היה מופנה
כלפי מטה. הדבר הראשון עליו נפלו עיניי היה כסא ליד הדלת,
ומייד עזרתי לו לשבת, בעוד הדלת נטרקת מאחורי.
כשהתרוממתי והתבוננתי מסביב, נעתקה נשמתי. בתחילה, מוחי סירב
לקלוט את המראה ששידרו חושיי. החדר רחש עשרות חיות, מכל כיוון,
מצונפות בתנוחה זהה, ומתבוננות בי בקיפאון מוחלט. רק לאחר כמה
שניות של אימה, התגברתי על תעתועי התאורה העמומה, והבנתי שאין
אלה חיות בכלל, אלא פסלי חמר מסותתים של חתולים, בגודל אמיתי.
היו שם לפחות חמישים מהם, פזורים על מדפים שנמתחו לאורך
הקירות. עיצוב תוויהם וצביעתם היו כה מדויקים ועדינים, עד
שבמבט ראשוני וקצר היה אכן ניתן לטעות ולחשוב אותם לחתולים
חיים של ממש. רק כשהתמקדתי בהם שמתי לב שעיני כולם היו עצומות.
מלבד החתולים, המדפים עליהם ניצבו, והכסא שליד הדלת, לא היה
בחדר כל ריהוט או פריט אחר.
הגבר על הכסא נאנק, ורכש מחדש את תשומת לבי. רכנתי אליו, אוחזת
במשענת. הוא עדיין היה חיוור, אך נשימתו התייצבה. עיניו היו
פקוחות כעת, והוא הביט בי בבלבול, שנדמה לי לרגע אפילו כפחד.
קלסתרו היה רזה ומחודד, עיניים חומות גדולות, פה קטן, נשי
במקצת. הדבר הבולט ביותר בו היה שערו השחור, שהיה ארוך מאוד,
סבוך ובלתי מסודר, אבל גם יפה מאוד.
"אתה בסדר?", שאלתי.
הוא הנהן באלם, משפיל עיניו לרצפה.
"אפשר להביא לך משהו", הוספתי. "אולי כוס מים?"
"לא", הוא דיבר לראשונה, בקול חנוק וחלש, והשתעל בחוזקה. "רק
רגע...", אמר ונשם עמוקות, עדיין מסיט את מבטו.
תוך פחות מדקה, נשימתו הסתדרה לגמרי, והאדמומיות שבה לפניו.
"אני מצטער", הוא אמר, מסתכל בי לרגע חטוף. "נפלתי..." ואז
הוסיף במהירות, בולע את המלים, "תודה, תודה שעזרת לי".
"אין בעד מה", אמרתי. "אבל באמת כדאי שתשתה משהו. חטפת מכה די
רצינית".
"כן", אמר, "את צודקת", והתרומם מכסאו בתנועה חדה. הייתי בטוחה
שימעד, רק לפני רגע שבה הכרתו, אבל להפתעתי הוא היה יציב
לגמרי.  
"אני אהיה בסדר, באמת", קולו היה חזק וברור. "אקח כוס מים והכל
יהיה בסדר".
"אני מירי לוין", הושטתי לו את ידי, "מהקומה למעלה".
לרגע הוא נדהם, ואז תפס את ידי בהיסוס ולחץ אותה ברעד, כנראה
שארית מהחוויה שעבר. "אני איתן... איתן", היסס לשניה, "מילר".
לרגע, השתררה שתיקה. "התכוונת לקחת כוס מים", אמרתי.
"כן", הוא הגיב כאילו הרהוריו נקטעו, פנה ללכת, ולאחר כשני
צעדים הסתובב לעברי, "את, אהמ, אולי רוצה משהו?"
"לא, אני בסדר", אמרתי, "אבל אני לא רוצה לעזוב עד שתתאושש
לגמרי".
"באמת, אין צורך, אני לא רוצה לעכב אותך".
"זה בסדר, אני ללא ממהרת לשום מקום", אמרתי נחרצות.
לראשונה, הישיר מבטו לעיניי, ואחזה בי תחושה משונה, כאילו ידע
שאיני דוברת אמת.
"טוב, לפחות תשבי כאן לרגע", הצביע על הכסא, "אני אביא עוד
אחד".
הוא נבלע באחת הדלתות, ועד מהרה שב והגיח ממנה, נושא בידו האחת
כוס מים, ובשניה כסא נוסף. הוא הניח אותו מולי, ושנינו
התיישבנו.
"מה קרה? כלומר... נפלת?" תהיתי, בגסות רוח מסוימת.
"כן, אני... מעדתי. אני מאוד מגושם", ענה.
"כדאי גם שתטפל בחתכים האלה. צריך לפחות לחטא אותם".
"כן", הוא נגע בפניו, כאילו היה מודע לקיומם בפעם הראשונה,
"נכון, כדאי".
"הפסלים האלה פשוט מדהימים", פעלתי מראש ליירט שתיקה מביכה
נוספת. "הם שלך?"
"כן", ענה בשקט. "אני עשיתי אותם".
"כולם זהים לחלוטין?"
"לא", הוא קם וניגש אל המדפים, ואני אחריו. "את רואה", הצביע
על שנים מהם, "הם מתחלקים לזוגות, אבל כל הזוגות הם בדיוק אותו
דבר. יש עשרים וששה זוגות בסך הכל", אמר במתינות, כמסיח בעניין
שאינו קשור בו.
"זה מה שאתה עושה? אתה פסל?" שאלתי.
"לא", הוא חייך קלות, "אני תוכניתן".
"וזה מאפשר לך לעבוד מהבית?", ויתרתי על כל יומרה לנימוס.
חיוך רפה שוב חלף על פניו. "כן", אמר, "יש לי בעיה... אם אני
יוצא החוצה, יש לי התקפים, וזה... לא טוב".
"אה", אמרתי, כמעט מאוכזבת מכך שהחידה נפתרה.
"מה איתך?", שאל בפתאומיות, שנראה כי הבהילה גם אותו עצמו.
לרגע התבלבלתי. "למה אתה מתכוון?"
"רק... מה את עושה?" הוא גמגם בחיפזון.
"אה, אני סטודנטית. באוניברסיטת תל אביב".
"מה את לומדת?"
"היסטוריה שנה א'".
הוא חשב לרגע. "את בטח לוקחת את הקורס של פלדמן", אמר.
"כן, למעשה כן", הופתעתי, "אתה מכיר אותו?"
"לא בדיוק", הוא אמר, הבעתו מרוכזת. הוא פנה לעבר הדלת, ממנה
הגיח קודם עם כוס המים (אותה, אגב, עדיין החזיק בלי לשתות
כלום), וסימן לי ללכת אחריו.
החדר השני היה אף יותר משונה מקודמו. כנראה שאי פעם, בעבר
הרחוק, שימש כמטבח, מפני שבפינתו נדחקו כיור, שמתחתיו מקרר
זעיר, מעליו מדף בודד עם מספר כוסות, צלחות, ואפילו סכו"ם,
ולצדו מיקרוגל, זרוק מתחת לשולחן, שעליו ניצב, באופן מפתיע,
מחשב. שאר החדר, עם זאת, היה חריג עוד יותר. מלבד הפינה הקטנה,
בה הצטופפו המכשירים, כל קירות החדר נתפסו ע"י ארונות ארוכים
וגבוהים, עד התקרה ממש, אשר היו מלאים ספרים. בין ארונות הקיר
היו ארונות ספרים נוספים, שמלאו את כל חלל החדר, מלבד מעברים
צרים, בהם היה אדם אחד יכול לתמרן בקושי רב כדי להגיע לספרים.
בסך הכל, היו בחדר הקטן לפחות אלף ספרים, ואולי אף הרבה יותר
מכך.  
איתן השתחל למרחב זה בגמישות, ומיד נבלע בו לחלוטין. תוך רגעים
ספורים, עם זאת, הוא הגיח ובידו אחד מהכרכים, מנפה את שכבת
האבק הדקה מעליו בידו השניה.
"זה על שנות העשרים באירופה. ניתוח מעניין למדי. אולי לא
מקורי, אבל מאוד יסודי, שם את האצבע על כל הנקודות החשובות",
אמר, ומסר לידיי את הספר. פתחתי אותו, ועלעלתי בעמודים. ברבים
מהם היו רשומות הערות בצד, בכתב יד מסודר ונאה ביותר.
"זה נראה מעניין", אמרתי והגשתי לו את הספר בחזרה, אבל הוא הדף
את היד המוגשת (ידו השניה עדיין מחזיקה את הכוס המלאה).
"כשתסיימי איתו, תחזירי לי", אמר.

בשבועות שבאו מייד לאחר מכן, מצאתי את עצמי מבקרת את איתן
לעתים תכופות, לפעמים אפילו מדי יום. היה לו ידע אנציקלופדי,
וכל מה שלא זכר, ידע למצוא במהירות, בין אם בספרייתו העצומה
(שהסתעפה, כך הסתבר לי, לחדר נוסף בדירתו), ובין אם באמצעות
המחשב. הוא היה מועיל מאוד, כמובן, בכל הנוגע ללימודים, אבל זה
לא היה העניין העיקרי. הוא היה תמיד מסוגל לענות על כל שאלה,
והיו לי רבות, ובנוסף למידע, תמיד סיפק גם נקודת מבט בלתי
שגרתית.
היו לי ידידים ומכרים רבים, ביניהם דמויות תמוהות למדי, אבל
איתן היה אולי המשונה שבהם. הוא היה צלול לגמרי, אפילו מפוכח
מאוד, התלבש, נע ודיבר בצורה נורמלית לגמרי, אבל השקפת עולמו
ואורח חייו היו חריגים ביותר. במובן הכללי, היה לו עניין רב
בבני אדם, והוא עיין ללא הרף בנושאים כמו פסיכולוגיה,
סוציולוגיה, היסטוריה, ספרות ופילוסופיה. אבל בני אדם, כפרטים,
היו תמיד מאכזבים, לטענתו, ולא היה לו כל צורך בהם.
"בעבר", הוא אמר לי באחד הערבים, "לבני אדם לא היו אפשרויות.
הם נידונו לחיים של בורות וצמצום. אבל, כיום, כל כך הרבה ידע
ויופי נמצא בקצה האצבעות של כמעט כל אדם בחברה שלנו, ואפילו יש
את הפנאי לעסוק בכך. אבל מה עושים עם זה רוב האנשים? רובצים כל
הזמן מול מסך מהבהב, ובוהים בו בטמטום. מבזבזים כל כך הרבה,
במקום לחיות את החיים במלואם".
"מה אתך?" התרסתי, כאילו האשמתו כוונה כלפי, "אתה חי את החיים
במלואם?"
"מה אני יכול לעשות?", התגונן, "את יודעת שאין לי אפשרות
לצאת".
"עדיין", התעקשתי, "היית יכול לארח לאנשים, ליצור קשר. כמו
שאני פה עכשיו."
"את לא דוגמה", מלמל, ואז התעשת ומיהר להוסיף, "זה היה מקרי
לגמרי".
"אז מה? זה עדיין מוכיח שהדבר אפשרי. אתה צריך להיפתח יותר
כלפי העולם", קבעתי.
"או, אני פתוח", אמר וחיוך נדיר על שפתיו. "הרבה יותר מרוב
האנשים. גם אם הם מוקפים חברים ופעילות, הם יכולים להיות
אטומים לגמרי. הפתיחות היא היכולת להתבונן מסביב, להבחין
בפרטים שמהם מורכב כל דבר, בדקויות הקטנות שמקנות לו ייחודיות
ואופי משלו."
"אני שמה לב לדברים", התגוננתי שוב, בנימה נעלבת, "אני שמה לב
להמון". תמיד התגאיתי בתכונה זו.
"את בסדר גמור", הוא חייך אליי פעם נוספת. "אבל הלב רואה רק
חלק מסוים, והעין רואה את הכל." הוא שתק לרגע ואז הוסיף:
"בעצם, אני לא יודע אם אלה באמת דברים שבהם כדאי להסתכל".

רק אחרי שהכרתי אותו כבר כמה שבועות, העזתי לשאול שוב על
החתולים.
"היו לי פעם חתולים אמיתיים", הוא אמר, נעצר לרגע, כשוקל האם
להמשיך. "אהבתי אותם מאוד. אמי בדיוק עזבה, ואבא שלי קנה אותם,
כדי שיארחו לי לחברה. בן ובת."
הוא השתתק לזמן ממושך, שלא כהרגלו. כבר חשבתי לפתוח בנושא חדש,
כאשר אמר בחדות פתאומית: "אבל לא ידעתי לטפל בהם. הייתי רק בן
שבע. ניסיתי להאכיל אותם, אבל זה לא היה מספיק או לא היה
נכון."
עווית מוזרה חלפה על פניו. "איך הם יללו! אבא שלי שנא את זה.
הוא קנה את החתולים בשביל להרגיע אותי, ובמקום זה, הם שיגעו
אותו. הוא חקר את ימי הביניים, ועבד רוב הזמן מהבית. הוא פשוט
היה חייב להתרכז", הוסיף בהדגשה.
מבלי משים, הוא העביר ידו מעל אחד הפסלים, מבלי לגעת בו ממש.
"אלה נראים בדיוק כמו החתולים שהיו לי, אבל הם הרבה יותר
קלים", אמר לי, "כל שנה אני עושה זוג נוסף, ועדיין אין צורך
לטפל בהם. הם נשמרים בדיוק כפי שהיו."
התקרבתי אליו, ואחזתי את ידו שהיתה עדיין מונפת באוויר, אך לא
ידעתי מה לומר. הוא הביט בי, חייך לרגע, ואז החל לספר לי על
הסתירה הפנימית שמצא בתיאוריה כלשהי לגבי פרשנות של טקסטים.
לכאורה, לא היה בכך שום דבר מיוחד, אבל בקולו היה נימה אחרת,
שלא היכרתי קודם.

חודש יוני שהגיע מייד לאחר מכן היה עמוס ביותר. ברקע ריחפה
פקעת המבחנים של סוף השנה, ובתחילת החודש פגשתי את גל -
מתולתל, קופצני וחובב מושבע של מסיבות. הוא היה בדיוק לטעמי,
ומערכת היחסים עמו, עם כל ההתלהבות של התחלה חדשה, שאבה חלק
ניכר מזמני. כך אירע שלראשונה מאז פגישתנו הראשונה, חלף שבוע
שלם בו לא ביקרתי את איתן.
זה קרה לי לא אחת עם ידידים בעבר, אנשים תמיד חושבים שמדובר
בהזנחה הנובעת מזלזול, שהם נדחקו לשולי סדר העדיפויות. האמת
היא שלפעמים מאבדים שליטה על הזמן, כל הזמן רצים באיחור לדבר
כזה או אחר, ולא מספיקים להגיע לדבר שבאמת רוצים לעשות. עדיין,
ידעתי היטב כיצד אנשים נעלבים מכך, וכל פעם שחלפתי על פני דלתו
לאיתן, ממהרת למקום כזה או אחר, העפתי מבט אשם לעבר אותה עינית
מיותמת.
בליל שבת של אותו השבוע, יצאתי, כמובן מאחרת, למפגש עם גל
וקבוצה מידידינו. שוב חלפתי על דלתו של איתן, אותו מבט אשם,
אבל כשכבר הייתי באמצע הדרך למטה, עצרתי והטחתי בעצמי שאני כבר
מגזימה. אני חייבת לעבור אצל איתן, ולפחות להסביר לו למה לא
ביקרתי אותו כל כך הרבה זמן.
עליתי בחזרה, ודפקתי על הדלת (לאיתן לא היה פעמון). לרוב הוא
היה מגיע תוך כמה שניות, אבל הפעם הייתי צריכה לחזור על כך
מספר פעמים. בניגוד להרגלו, הוא לא פתח את הדלת לרווחה והחווה
לי להיכנס, אלא החזיק אותה פתוחה למחצה, והסתכל עליי, כמחכה
שאומר משהו. נשכתי את שפתיי. ידעתי שהוא כועס, ובצדק, למרות
שפניו היו מסכה חלקה.
"אני יכולה להיכנס?" שאלתי בקול המתחנחן ביותר שיכולתי לסגל.
הוא נסוג לאחור ואפשר לי לחדור פנימה, מבלי לומר דבר.
"אני מצטערת", אמרתי. "היה לי שבוע נורא, המון דברים שהייתי
חייבת לעשות, ו... אני יודעת שזה לא תירוץ, אבל אני מצטערת".
"זה בסדר, אין שום בעיה", הוא אמר, מביט כפי שעשה בפגישתנו
הראשונה, כשטענתי שאיני ממהרת לשום מקום.
בשלב זה, הוא תמיד היה מתחיל לספר לי על איזשהו מאמר מסקרן
שקרא, שהפך לגמרי את תפיסתו בתחום כזה או אחר, אבל במקום זה,
השתררה בינינו שתיקה מוחלטת.
"עדיין לא סיימתי את הספר של קויפמן", אמרתי, מנסה נואשות
לשבור את השקט. "אבל הוא ממש מרתק, כמו שאמרת".
"אני שמח מאוד", אמר בקול שלוו ומנותק. "כשתסיימי אתו תחזירי
לי".
אחרי רגע קצר נוסף, הוא הוסיף: "זה בסדר, באמת, אני מבין. זו
תקופה עמוסה. אל... אל תדאגי. אני באמת, באמת לא כועס."
ואז, אירעה המעידה הראשונה שלי באותו הערב. זה כל כך לא
אופייני לי, אבל המועקה בחדר היתה כה חריפה, התודעה שלי נמחקה
לגמרי, ומבלי לחשוב, אמרתי: "אני בדרך להיפגש עם כמה חברים
ב"קופי מאג". רוצה לבוא?"
מייד, כמובן, תפסתי את עצמי. חיוורת, אמרתי, כמעט בצעקה:
"איתן, אני נורא מצטערת, אני לא יודעת למה אמרתי את זה."
משהו, תנועה זעירה שלא יכולתי לזהות, חלפה על פניו, ונעלמה בין
רגע.
"לא קרה כלום", הוא אמר, "אל תתרגשי כל כך".
"תלכי לבית הקפה ותיהני", הוא הוסיף, "אני לא מבין למה את כל
כך מוטרדת.  לכל אחד יש תקופות עמוסות, וזה לגמרי מובן."
הוא פנה לפתוח לי את הדלת, מה שהביא למעידה השנייה של אותו
הערב, שהיתה עוד פחות אופיינית מהראשונה. צריך להבין, שאני
בדיוק ההפך מאותם אנשים שתמיד מחליקים במדרגות, שופכים על עצמם
קפה, או שוברים כלים בכיור. אני אף פעם לא עושה דברים כאלה.
עדיין, כשהסתובבתי כדי להגיד לו משהו, ידי פגעה באחד מהחתולים,
והוא נפל לרצפה והתנפץ.
איתן החוויר כולו. אני רעדתי, זו היתה רק הפעם השניה שראיתי
אותו במצב כזה.
בהיסח דעת, הוא אמר: "לא נורא, אני אנקה את זה", ופתח את הדלת.

"איתן, אל תזרוק אותי החוצה", אמרתי, כבר בבכי חנוק.
הוא הסתכל עליי, כאילו נקלעתי לשם בטעות: "חס וחלילה, אני לא
זורק אותך החוצה. פשוט, אני צריך לנקות פה, ויש לי עבודה להגיש
להונג קונג עד הערב, וגם לך יש מה לעשות. נדבר כבר מחר, אם זה
בסדר מבחינתך".
מבטו לא השאיר לי שום ברירה. יצאתי, והדלת נטרקה מאחוריי. לרגע
ממושך, הבטתי בה. רציתי להיכנס שוב פנימה, אבל לא העזתי. אני
מודה, לא יכולתי לעמוד שוב בפניו, במצב הזה.
בסופו של דבר, הלכתי לבית הקפה. כולם צחקו ונהנו מאוד, אבל אני
לא הפסקתי לחשוב על מה שקרה. כשקמתי לעזוב מוקדם, גל תפס אותי
בצד ושאל אם כל בסדר. אמרתי לו שאני פשוט עייפה מכל המבחנים,
ונראה לי שהוא השתכנע. עם חזרתי לבניין, למרות השעה המאוחרת,
דפקתי על דלתו של איתן. אבל גם אחרי מספר ניסיונות הוא לא ענה.
קיוויתי שהוא לא עונה מכיוון שהוא ישן, ולא בגלל שהוא כועס
עליי, אבל כל אותו הלילה העניין לא נתן לי מנוחה.

למחרת בבוקר, דפקתי שוב על דלתו. גם הפעם, לא היה כל מענה,
אפילו אחרי שקראתי בשמו מספר פעמים. כבר פניתי ללכת משם, אך
משום מה עצרתי. תחושה עזה ולא מובנת אחזה בי, ומבלי להרהר בכך,
כפי היתה על הידית, ולחצה עליה. במפתיע, היא נפתחה ללא כל
ההתנגדות. במקום לדאוג מתגובתו של איתן לפלישה, לא יכולתי
להפסיק לחשוב כיצד יתכן שהדלת אינה נעולה.
מה שמשך מייד את תשומת לבי היו השברים. הם היו אסופים בערמה
מסודרת ומתוחמת על הרצפה, כאילו תהליך ניקויים נקטע באיבו.
מייד כשראיתי אותם, חידשתי את הקריאות בשמו של איתן, והתחלתי
להתקדם בתוך הדירה.
על רצפת החדר השני היתה זרוקה ערמה של ספרים, שנראו כאילו
נדחפו מעל המדף, כגוש אחד, כדי לפנות את הגישה למשהו שהוצב
מאחוריהם. ליד הערמה שכן גליל נייר לבן ארוך. הרמתי ופרשתי
אותו לפניי.
זה היה רישום גדול בעיפרון, מדויק ועשיר להפליא. הייתי לבושה
במעיל החורף הארוך השחור שלי, ושערי עשוי בתספורת הארוכה
ששיניתי בינואר. ברקע היה ניתן להבחין במספר קווים אופקיים
ואלכסוניים, ולקח לי רק שניה להבין שזהו חדר המדרגות שלנו.
הבטתי לעבר העינית שבדלת הכניסה לדירה, ובפעם הראשונה בחנתי
אותה מהצד השני. האירועים החלו להסתדר בתבנית חדשה.
"איתן!", קראתי, מבהילה את עצמי בעוצמת הצעקה. עברתי במהירות
לחדר השלישי, אך גם שם הוא לא היה.
חזרתי לחדר המבוא והסתכלתי מסביבי. אבל כל מה שהקיף אותי היו
החתולים.
מה מתרחש מאחורי עפעפים אלו, החתומים בנוקשות? תהיתי. אילו
חלומות הם חולמים, מה הם רואים שאיני מצליחה לראות?
התקרבתי אליהם, נמשכת בעל כורחי. בחנתי מקרוב אחד מהם, זה שבת
זוגו נשברה. מקרוב, הם היו אפילו יותר מרשימים. כל תו, כל נים,
נחרטו בעדינות מירבית. במבט, יכולת לחוש את הפרווה והעור, ואת
כל פיתולי האיברים הייחודיים למין זה.
זה היה יפהפה, אבל לא הבנתי איך יכולתי לטעות ולחשוב שהם
חתולים חיים. כל דמותם שידרה קיפאון מאובן. השרירים, שעוצבו
בדקדוק כה מופלא, היו למרות זאת מכווצים בתנוחה לא טבעית,
קשה.
ברגע ההוא, הבנתי מה שהיה כה ברור מהרגע שהידית נענתה בקלות כה
רבה ללחיצתי. עשר שנים איתן לא עזב את הדירה הזאת, וזה היה
המקום היחיד בו ידע איך להיות. אם איננו כאן, הוא אינו יכול
להיות בשום מקום. הבנתי זאת, ברגע שהסתכלתי מקרוב בחתולים.
החתולים לא ישנים, התוויתי את המלים בפי מבלי להגות אותם
בקול.
החתולים לא ישנים.