אני תמיד שואל את עצמי למה, למה הדברים הכי פשוטים יוצאים
מסובכים כל כך? למה לא יכול להיות הכל פשוט ולהשאר כמו שהוא,
למה גורמים חיצוניים חייבים להשפיע על החלטות וללכלך את כל
הטוהר של הדברים?

אתמול אני לקחתי את הקשר שלי עם מישהי שנורא חשובה לי לכיוון
הצעד הבא, כלומר יותר מידידים. זה היה נהדר, זה היה אפילו
מושלם. כל כך טיבעי, כל כך אמיתי, לא ראיתי את זה אחרת, הרגשתי
שאני מכיר אותה שנים.

הבעיה שלי היא שחבר נורא טוב שלה, שבמקרה גם היה מזמן חבר טוב
שלי, אוהב אותה. כך משתמע ממנו.
אתמול כאשר שברנו את גבול הידידות, הוא ראה את הנעשה ונעלב.
עכשיו רצים לה סרטים בראש "מה אני אעשה? אני לא רוצה לפגוע
בו..."
עכשיו, הסרטים האלה לגיטימיים, אבל אני מפחד. אני מפחד שאני
אאבד אותה גם כידידה, גם כחברה, גם כסטוץ וגם כהכל. אני רוצה
לזרום איתה, אני רוצה איתה משהו רציני ולא סתם קטע. היא בחורה
מיוחדת. אני, מאותו רגע ששברנו את הגבול ההוא, ראיתי צד בה שלא
ראיתי לפני כן ורק לטובה.

עכשיו אני יושב בחדר שלי, כותב את הדברים האלה, ואני מרגיש
בכתיבה שלי שאני לא מצליח להעביר לכם הקוראים את הרגש הזה שחל
בי, את התיסכול, את הפחד.

מה אם אאבד אותה לתמיד, מה אז?

אין לי ערך לדברים אחרים כרגע. אני לא רוצה בנות אחרות כרגע,
אני לא רוצה להיות עם אחרות כרגע. זה היה כאילו ששריתי באפילה
המון זמן ועכשיו האור התגלה אל מול עיניי כמעט מעוור אותי. זה
כאילו שגיליתי את פניי האדמה בשנית והרגשתי את האוויר ואת השמש
המלטפת.

מוזר למה דברים קורים כמו שהם קורים. אם אני לא הייתי עושה
דברים אחרת זה כבר לא היה אני שמסתכל אחורה, אלא מישהו אחר
שמסתכל אחורה ושואל שאלות מסוג אחר לגמרי. אנחנו זה הזיכרון
שלנו, זה מה שמגדיר אותנו כאנשים. העבר שלנו הוא אנחנו. בלעדיו
לא תינתן לכלום משמעות, כך שאני מסיק שלא יכולתי לעשות דברים
אחרת, כך הכל היה צריך להעשות.
אם כך אז אין על מה לאכול סרטים ולהתבלבל - הרגש האמיתי הוא
החשוב מהכל, הרגש שלי ביחס לעצמי ואליה.

החיים הולכים כמו גלגל וחוזר חלילה. המוות בלתי נמנע ולמען
האמת, לא הייתי רוצה שיהיה נמנע.