גניה: (בגמגום קל, קמה מתוך שינה ארוכה, נראית מנוונת וזקנה)
מממ מה? מי זה? מממ מי צועק מחוץ לביתי? מי מפריע לי בשנתי
הארוכה?
אוסלו: גניה? זאת את? את עדיין חיה? הכניסי אותי קפוא כאן
בחוץ! צעדתי את כל הדרך מהעיר הסמוכה, שעות אחרי זה התעלפתי
בקור ובכוחות אחרונים סחבתי את גופי עד לביתך. את לא תאמיני
איזה קור כלבים! תפתחי את הדלת בבקשה!
גניה: למה עזבת את העיר שלך בכלל? ללל לא היה לך טטט טוב שם אז
אתה זוחל לגניה בקור כמו כלב?
אוסלו: אני מבטיח שאם תכניסי אותי אענה על כל השאלות שלך! יצאת
החוצה לאחרונה? הקור הכי איום שהיה במאות האחרונות! תפתחי
כבר!
גניה: נו, אז איך העיר נראית?
אוסלו: תפתחי כבר את הדלת! תפתחי אותה זקנה! הרי בסופו של דבר
חזרתי לכאן, זה מה שמשנה לא? עזבתי את הכול וחזרתי אלייך.
עכשיו תפתחי!
גניה: מחמם את הלב הדברים שאתה אומר. לצערי אין לי שום כוונה
לחמם אותך.
ספר לי על החיים בעיר, ואל תחסוך בפרטים שיכאבו לי. רק אז אני
אכניס אותך וגם זה אולי, זאת לא הבטחה. אני לא מתחייבת לכלום
מבין?
אוסלו: אף פעם לא יצאת מהבית שלך? את לא יודעת מה זאת עיר?
קמים בוקר, עובדים, מזיעים, טורחים, חוזרים הביתה, שותים בפאב,
הולכים לישון ובסוף החודש אוספים כמה פרוטות. מה כבר אפשר
לעשות בערים? פה זה לא אירופה!
גניה: אל תחשוב שרק בגלל שאני זקנה אפשר להסתיר ממני את האמת.
עזבת כדי לעבוד?! לעבוד את מי? אותה, אה?! ממה נמאס לך
ש"נאלצת" לעזוב, מהכפר או ממני?
אוסלו: אני קופא גניה. אני לא מסוגל לעמוד על הרגליים אני
מצטער על הכול הייתי צעיר וחסר ניסיון. הכול חנק אותי, את,
הבית הריק, החיים המבודדים, הכפר השומם. את ידעת שלא יכולתי
לסבול את זה. אני מתחנן תפתחי אני רועד מקור!
גניה: אבל בעיר, מה היה בעיר? אצל מי היית? ספר לי את כל
האמת.
אוסלו: גרתי אצל חבר ילדות שהסכים לארח אותי. אצל מי יכולתי
כבר לגור, את מי הכרתי שם? למה את מתעניינת בעבר. העיקר שחזרתי
ואני מוכן לחיות איתך!
גניה: הלוואי ותקפא שם בחוץ. יש לך את החוצפה לחזור אחרי כל
השנים ועוד לשקר לי? אתה עזבת אותי לטובתה. היא ידעה איך
לרקוד, איך לזוז ולפתות גברים ואתה רק רצית לטעום עוד ועוד.
איך אתה מסוגל לשכוח את זה, רק כי אני לא התנגדתי? ואיך יכולתי
להתנגד לך בכלל. הייתי בטוחה שהאהבה שלך אמיתית, שאנחנו זוג
אמיתי, ולא אצילה לשעבר שמנצלת ע"י גבר שאפתני ותחמן. פעם אחת
הרסת אותי ועכשיו לך מפה! תקפא בקור מצדי.
אוסלו: תשימי בצד לרגע את העבר. מה שמשנה עכשיו זה הקור הנורא!
הרגליים שלי קופאות. אני לא מסוגל להזיז אותן. זחלתי קילומטרים
בשבילך, נסעתי ברכבות, חלפתי על פני עיירות נדחות כדי לראות
אותך שוב לפני ש...אני אוהב רק אותך. גם אז...
גניה: חזרת לפני שמה?
אוסלו: חשבתי רק עלייך. שבוע אחרי שהגענו לשם היא המשיכה עם
גבר אחר לעיר אחרת ואני נשארתי בלי אף פרוטה, בלי אוכל ומקום
לגור. אפילו לטלפן אלייך או לשלוח מכתב לא היה לי כסף. בבת אחת
אבדתי את הכול, את כל הרכוש והכבוד שלי.
גניה: (בחיוך קל) ממש כמוני. גם אני אבדתי את הכול במהפכה,
שנינו יתומים עכשיו.
אוסלו: בדיוק! אני אבוד כמוך! אני צריך את החום שלך כדי לחיות
גניה!
גניה: אין לי מספיק חום בשביל שנינו. לא קבלת ממנה חום? היא
נראתה ממש להוטה וצעירה, ההפך ממני ובסוף מי צריך ממי חום? לך,
תסתלק ותקפא רחוק מהבית שלי!
חום כבר לא תקבל בחיים האלה.
אוסלו: הקרבתי את עצמי למען האהבה והיא בגדה בי. אין בי פחד
להשפיל את עצמי בשנית. אני מתחנן, אני כבר בלוי וגוסס, הקור
והשלג מכסים אותי. רק לראות אותך לפני שאני מת. את חייבת לי את
זה. לזכר הימים הטובים. מיתום ליתומה.
גניה? (מנסה לקום על רגליו, נופל, מתנשם בכבדות ומת).
גניה: (נגשת לדלת, מקשיבה ומציצה החוצה, לא רואה אף אחד) הוא
הסתלק. אני האמנתי לו שיש בו עוד חום לתת לי, לחמם אותי מהקור
ששורר בבית מאז שהוא עזב. לאן הוא הלך שוב? (צועקת) אוסלו! יש
שם מישהו? או-או-או אוסלו?
(חוזרת באיטיות לשבת בכורסא ונרדמת).