יום קייצי ולא שגרתי
הגשם טפטף מעיניי
אל החול שלמרגלותי

עץ הדקל שמתחתיו אני יושבת
נראה כה שביר,
כמו אותו שבר אהבה
שלרגע לא נתן לי אכזבה,
אך בגלל אותו אחד
נהרס כל החג

כשאמו צלצלה רעד קולה
ובשקט בשקט לי בכתה ואמרה:
"הוא לבן כסיד, בני היחיד
הוא לא יחזור, וזה לא יעבור
הנהג השני חי,
אשנא אותו עד סוף ימיי"
כאבן נפלתי אל הרצפה,
בהיריון, לבנו אני מצפה.
מחשבותיי נמוגו
כאשר צחקוקו של בנינו
התגלגל לאוזניי,
והוא אותי שאל,
מדוע דמעות לעיניי
לו עניתי:
"הכל היה, ומעולם לא נשכח"