פרק א' - התחלה
יום שלישי קר, רוחות של סתו תופסות את מקומן בבטחה ומנשבות
בחוזקה. אני בדרך לבית הספר, חייבים ללמוד, כך אומרים כולם.
פוחדת, פוחדת מליאורה שעוד פעם תדבר אלי בצורה גועלית, אולי
אברח. הגעתי לבית הספר בשעה שמונה אפס אפס בדיוק ונכנסתי עם
שאר התלמידים לכיתה, שיעור אומנות עם המורה עדנה. מורה לא משהו
בכלל, אבל זה מה יש. ליאורה החלה להקניט אותי באמצע השיעור,
גיבורה גדולה מה היא חושבת לעצמה, התעצבנתי מאוד וברחתי
מהכיתה. לא רוצה לראות אותה יותר. לא סובלת אותה. ישבתי מול
חדר המורים, ודמעות זלגו מעיני וזלגו וזלגו עד שהחלו להתאסף
סביבי כמה מורים. אף אחד לא הבין, אף אחד לא ידע, למה אני בוכה
בכיתי. רצו לשלוח אותי ליועצת. לא רציתי בשביל מה אני צריכה
יועצת הכל בסדר אצלי. בזמנו לא הבנתי כמה חשוב היה עבורי ללכת
ליועצת, אם הייתי הולכת, אולי כל זה לא היה קורה.
מנהל בית הספר והמורה עדנה שבמקרה גם הייתה המחנכת שלי החליטו
להתקשר לאבא ואמא ולומר להם שאני לא מרגישה טוב. אני שואלת
אתכם : האם אני לא מרגישה טוב האם כואב לי משהו
ממש לא. סתם פחדתי מליאורה.

פרק ב' - הכל התחיל שם
אבא ואמא הגיעו ולקחו אותי למגן דוד אדום. שמחתי, חופש יום
חופש, לא צריך ללמוד הולכים לטייל..הגענו למגן דוד אדום שם
בדקו אותי ואמרו שאין לי כלום. כלום אז כלום, שלחו אותי לבית
חולים לבדיקה נוספת. אז שוב נוסעים אני אבא ואמא בחיפושית
הצוהלת לטייל. הגענו למיון בבית החולים שם חיכינו שעות רבות עד
לבואו של מישהו אמרו שהוא מומחה (למה לא יודעת) אני מרוב
שיעמום טיילתי הפרעתי קצת. שוב הפרעתי ושוב טיילתי בין
המחלקות. עד שבשעות הערב סגרו אותי בחדר יחד עם אמא. לא הבנתי
למה בכיתי צרחתי רציתי הביתה. מה פתאום סוגרים אותי כאן מה
עשיתי. לא הבנתי כלום. אפילו להתקלח לא רציתי, גרב לא הורדתי,
האמבטיה הגדולה הפחידה אותי. מה לעשות בסך הכל ילדה. בת ארבע
עשרה לא מבינה עוד כלום. עדיין בחיתולים. ילדה. אני. אמא. אבא.
והמקום הסגור. עצוב.
בבוקר לקחו אותי לחדר בו ישב מישהו, לא זיהיתי את מקצועו
כוון שהיה לבוש בבגדים רגילים כמו אבא. בדיעבד התברר שהוא היה
רופא ולא סתם רופא. רופא ששואל מן שאלות מוזרות שכאלו, שאלות
שלא הבנתי, ולא ידעתי מה הוא רוצה ממני בכלל, אז שיתפתי פעולה
ומכוון שכל חיי הייתי שחקנית אז כנראה שאמרתי דברים שלא הייתי
צריכה לומר. והוא רשם ורשם ורשם, ואני חשבתי רק על לברוח
הביתה. לא הבנתי מה קרה לי משך עשרים וארבע השעות הללו ורציתי
לחזור הביתה לבית הספר, לחברים, אפילו לליאורה שלא אהבתי העיקר
לחזור לשיגרה. הביתה משם כבר לא חזרתי.

פרק ג' - למקום החדש
לקחו אותי באמבולנס, האלונקאי כל הזמן דחף אותי כדי שאשכב על
האלונקה ואני סרבתי, מצטערת, אני לא פצועה, ולא קרה לי כלום.
נסענו ונסענו הרבה, עד שהגענו לשער גדול, משמואל עמדה טירה
ובשטחים הרחבים היה הרבה דשא, אפילו ילדים שיחקו שם. האמבולנס
נעצר, ירדתי בכוחות עצמי ולא בעזרתו של אף אחד ובטח שלא על
האלונקה, ונכנסנו למקום בו ראיתי מימין פרוזדור ארוך ארוך ובו
הרבה חדרים. הכניסו אותי לחדר שם ישבה לה מישהי, ושוב התחילה
אותה לשאול אותי שאלות, וניסתה לגלות מהם הדברים שגרמו לי לעצב
בחיים, ואני כמו מטומטמת סיפרתי על זה שסבא נפטר, שאבא של חברה
שלי נפטר ועוד ועוד. וזאת הטעות הנוספת.מוסר השכל- כמה שפחות
לדבר יותר טוב. לאחר השיחה באה מישהי מבוגרת שמנה לקחה אותי
בכוח וסגרה אותי בחדר הרגשתי כמו בכלא עם סורגים, נעלו אותי,
מבעד לחלון ראיתי את החיפושית של אבא מתרחקת. בכיתי צרחתי אבל
אף אחד לא שמע. אחרי כמה שעות באה שוב האישה המבוגרת ורחצה
אותי בכוח במים שורפים. אומנם לא התקלחתי כבר הרבה שעות טובות
אבל רציתי להתקלח בבית. לא הבנתי מה קורה ומי האנשים הללו,
האישה הזאת המפחידה,האנשים המוזרים שראיתי שם.
לאחר המקלחת הלבישו אותי בפיג'מה. על הפיג'מה התרוצץ לו סמל
שהיה כתוב בו בית חולים, בית חולים אני יודעת מה זה, אבל את שם
בית החולים לא הכרתי. בלילה דחפו לי זריקה לישבן כדי שארדם.
בבוקר הגיעו אבא ואמא, כעסתי על כל העולם, לא הבנתי מה עושים
לי, איך הגעתי לכאן בכלל, למה אמא ואבא עושים לי את זה. במשך
הימים הבאים הפרעתי והשתוללתי ובכיתי ולא הסכמתי לאכול ועשיתי
הרבה בעיות. אם הייתי יודעת היכן אני נמצאת הייתי יושבת בשקט
כמו דג ולא מוציאה הגה, טוב, כנראה שחשבתי שאני בנופש
והתאקלמתי יותר מידי טוב. אחרי כמה ימים באה אחותי, ראיתי שהיא
מתייעצת עם אבא האם לחתום על מסמך כלשהו חטפתי את המסמך וקראתי
מה כתוב בו, סוף סוף הבנתי.אני בבית משוגעים!! בהמלצתה של
אחותי כך ראיתי, אבא חתם על המסמך שאני נשארת שם וכמובן גם
בהמלצת הרופאים - מופרעת כזאת רצוי שתישאר. ואז התחילו החיים
ההפוכים שלי, יום יום קיבלתי זריקות הייתי בדיכאון, צחקתי
בכיתי, חשבתי שמדברים אלי בטלוויזיה, היו לי סיוטים, העולם
התהפך, הכל היה בבלגן שלם. כבר לא יכולתי לכתוב הידים לא
תפקדו, לא יכולתי לעשות כלום. בובה, פשוט בובה, שעושים איתה מה
שרוצים זה מה שהייתי. בבית החולים היתה מחלקה של ריפוי בעיסוק
"החכמים ישבו בכיתה" הפחות חכמים ציירו ציורים או עסקו במלאכת
יד. ישבתי בכיתה ולא יכולתי אפילו להחזיק עט בידי, הידיים רעדו
לי, העיניים עלו למעלה, ועוד כל מיני תופעות. אחרי מספר ימים
הגיעה המחנכת שלי לשאול לשלומי וחטפה שוק לנוכח מראי. מאחורי
הדלת שמעתי אותה מדברת עם המורה בכיתה, על היותה המומה ממה
שעשו לי ומאיך שאני נראית. היא אף ציינה שהייתי תלמידה טובה
וחברותית ושהיא לא מבינה איך הגעתי למצב הזה. ישבתי בכיסא
ובכיתי פשוט בכיתי ולא הפסקתי לבכות. האם אלו הם חיי... הימים
נמשכו ונמשכו הבנתי שכבר אין לי מה לעשות אז התאמצתי בכל כוחי,
אפילו עניתי על שאלות ברמה של כיתה א' שנתנה לי המורה בכיתה.
קשה, הידיים סירבו לכתוב, תופעות הלוואי של הזריקות והכדורים
הקשו עליי את החיים. ביקשתי מאבא ואמא (טעות שלי) לא לספר לאף
אחד על מצבי ונותרתי לבד. פשוט לבד. בלי חברות, בלי אף אחד.
לגביי אבא ואמא קיננה בי מעט שינאה כלפיהם. הם הרי חתמו שאשאר,
וגם כלפי אחותי "המלומדת" שכל דבר שאינם מבינים ההורים שלי, אז
הם פונים אליה ליעוץ.

פרק ד' - יציאה לחופשי
אחרי תקופה של כמה חודשים יצאתי מהמקום הזוועתי הזה. הגעתי
הביתה ולא רציתי לצאת מהבית, לא יודעת מה קרה לי אבל כנראה
שפיתחתי פחד מאנשים בגלל המצב שהייתי בו. לא למדתי והייתי בבית
סגורה עם עצמי. רק בני המשפחה ראו את זיו פני. לבד לבד.
כמה פעמים לאחר מכן, חזרתי שוב לשם מיוזמתי, כל פעם שרבתי עם
אמא מצאתי תירוץ חדש, זרקתי סיר על הריצפה וביקשתי לחזור לשם.
מצאתי במקום הזוועתי ההוא מקום מפלט כנראה.
לתיכון נכנסתי בלי להישאר כיתה תוך תחנונים למנהל בית הספר שעל
אף שהפסדתי שני סמסטרים, אשלים את הפער. בגרות חלקית הוצאתי
בקושי. וכאשר קיבלתי צו גיוס, נגשתי ללשכת הגיוס, לא סיפרתי על
עברי וקיבלתי תאריך גיוס כמו לכל חברותיי. לאחר תקופה של כמה
חודשים. קבלתי מכתב. זימון לקב"נ, בית החולים שהינו בית חולים
ממשלתי מעביר אינפורמציה כזו, במהירות האור לצבא. נגשתי לקב"נ
עברתי את "הראיון" אצלו אך לאחר מכן עברתי מסלול יסורים של כמה
וועדות צבאיות. היה קשה, שלושה רופאים שואלים שאלות בו זמנית
הרגשתי כמו במשפט, כנראה שלא את כל הוועדות עברתי בשלום,
והוחלט לשחררני על פרופיל זמני. התחלתי לעבוד ולבנות את חיי
כאשר בגיל 21 ניסיתי להתקבל לשירות לאומי, זו כבר לא הייתה
בעיה, התקבלתי ואף הוזמנתי לסמינר של בנות שרות של השב"ס התחום
בו בחרתי לשרת. כאשר מילאתי את פרטי בטופס הקבלה וכתבתי את
גילי האמיתי נזכרו שאני מבוגרת מידי. בכיתי, שוב לא מסתדר לי
כלום. התחלתי לעבוד בתור דיילת, לאחר מכן ניהלתי מחלקה ברשת
מסויימת, עברתי לעבוד כמזכירת מנכ"ל וכיום בגיל 29 אני לומדת
באוניברסיטה, בעלת רכב משלי, דירה קטנה ועובדת במשרה מלאה
בחברה המכבדת את עצמה מאוד. אינני יודעת מדוע הגיע לי לעבור את
הסבל והייסורים שעברו עלי. הדבר ממשיך כמובן עד היום, כאשר אני
שומרת על דיסקרטיות ואינני מספרת על מה שעבר עלי לאיש, למעט
אנשים בודדים. אפילו בן דודי ורעייתו אמרו שאם היו יודעים לאן
נעלמתי בגיל ארבע עשרה היו מגיעים להוציא אותי משם. אבל הכל
היה סודי. סודי ביותר. לא תמיד הרופאים צודקים, בטח שלא
פסיכיאטרים, שאינם מתמחים במדעים מדויקים. אשמח לשמוע תגובות.
שלכם באהבה. אלינור.