ברקים ורעמים מכים את השמיים.
קולות סחרור הרוח מתערבבים עם קולות תיקתוק הגשם.
עננים נשברים, ירח ניסתר,
מעל גינה אסורה שבין שיחיה מסתתרת ילדה
קטנה-גדולה, קטנה-גדולה, קטנה.
בודדה.
פנייה חיוורות, שערה שחור כליל.
עינה נוצצות
ושפתיה אדומות כשושנים.
ילדה קטנה-גדולה, רטובה, קפואה.
אין לה לאן ללכת,
אין לה לאן לחזור.
אינה יודעת מאיין באה
או שאינה רוצה לזכור.

פעם רצתה לטעום את טעם החיים
אמרה: "לי זה לא יקרה"
אבל זה קרה.
כל כך בתולית ותמימה הייתה הילדה.
ילדה קטנה-גדולה, קטנה-גדולה, קטנה.
מפחדת מהצל של עצמה.
התעוורה לעולם
או שהעולם עיוור אותה.

הם ניסו לעזור, עשו לה רק רע
איבדה את שפיותה, איבדה את דעתה
ילדה קטנה-גדולה שלחיות היא רצתה
ואיש לא יוכל לעזור לה,
היא סגורה בין קירות רואים, בלתי נראים,
סגורה בין קירות מתמוטטים.
אך בא הנץ ואכל את הטרפה
נגס בה עמוק יותר ויותר,
בעודה חייה, הכאיב לה נורא.
אך כאן לא נגמרו מעלליו,
הלך וקרא לחבריו שיטעמו אותה אף הם.

והגשם הולך ומתחזק,
כל ברק ורעם נראה כאילו הולך לפגוע בה.
ילדה קטנה-גדולה שאיבדה אחיזתה
שאיבדה אמונה בחיים משל עצמה
שאיבדה כל כיוון.
תלויה בין חיים לבין מוות
בין שגעון וטרוף.
ילדה כל כך קטנה-גדולה, קטנה-גדולה, קטנה.
והגשם ממיס אותה,
הגשם שורף את ליבה, כחומצה.
והיא הולכת ונעלמת,
עינייה נעלמו, אינה רואה.
והגשם ממשיך להכות על פניה,
שורף את חייה.
והנה פניה נשחקו כליל.
גופה התאדה,
והילדה הקטנה-גדולה, קטנה-גדולה, קטנה,
השאירה אחריה רק דמעה אחת.
בוכה.