כשהודיעו לי שמתת, שכבתי על המיטה והייתי מוקף באנשים שדיברו
וצחקו בגלל דברים טיפשיים והכל נראה לי כל כך לא חשוב.
(בהנחה שהרגשתי פיצוץ אדיר)
מצאתי את עצמי שוכב על המיטה ומזיל דמעות - רק שתיים -
בשבילך.
ניסיתי להתרכז בנגיעה של הטיפה על העור (ובעצם, קודם לכן:
בנפילה מן העין) ולחוש -
          כי בקושי אפשר
איך העצב יכול להכאיב כל כך.
ורציתי להתאבל עלייך המון, כל הזמן, ולא יכולתי. ונגררתי
(איכשהו) בין המוני
אחרים
אל חדר האוכל, אל האוהל, אל המסדרים, והכל היה באמת לא חשוב.
כשעלית לי בזיכרון בגלל כל מיני טעמים וריחות ודברים קטנים
שהיו רק שלך
  (ושלנו), רציתי לבכות את עצמי החוצה ולהראות לכולם שאני לא
מסוגל להרחיק את עצמי
טוטאלית (מי יכול?) ושאני משתגע.
הגעתי הביתה ולא היית שם לקבל אותי והחשוך נהיה חשוך יותר
ואני קיוויתי לקצת זמן (אמיתי, אמיתי) מול הקמין, כשהחום יבעיר
אותי
טוטאלית (הוא יכול) ואני אשתגע.
ואני רק רוצה להישאר כאן, בבית.
(ולא יכול.)