שמי יהודה. יש לי מחלה שלא מופיעה בשום ספר. הפסיכיאטר שלי
הגדיר אותה כ"תשוקה בלתי נשלטת לשח-רחק" או בקיצור, דחף בלתי
נשלט לענות לטלפונים. מחלתי היא חשוכת מרפא, רבים וטובים ניסו
לרפא אותה אך ללא הצלחה.

הכול התחיל בגיל שלוש, כאשר ליום הולדתי קיבלתי טלפון צעצוע.
אבי נפרד מאמי כאשר נולדתי לכן היה עליה לגדל אותי לבד. רוב
שעות היום היתי עם מטפלת שרוב הזמן  דיברה בטלפון עם החברות
שלה. לכן נותרתי לבדי. אני והטלפון צעצוע הצהוב שלי. היתי יושב
ימים שלמים ומנהל שיחות עם אנשים דמיוניים. עם אבא שלי,
החבובות ואפילו עם אלוהים כן, עם אלוהים. כל פעם ששמעתי טלפון
מצלצל היתי חייב לענות לו. פשוט ככה. אפילו עם זה היה אדם שלא
הכרתי, ניסיתי להתחזות לאדם שהמטלפן חיפש, וניהלתי איתו שיחה
עד שגילה שזו טעות. רוב השיחות היו מסתיימות בקללות של המטלפן
, ועד גיל 14 צברתי שלל נאה של קללות בכל מיני שפות: עברית,
ערבית, אנגלית, גרמנית ואפילו יידיש.

יום אחד בגיל 16 נכנסתי לחנות ממתקים ובעל המקום לא היה בדלפק.
כנראה היה במחסן או משהו. על הדלפק עמד לו טלפון שחור עם
לחצנים. הטלפון צלצל והרמתי אותו ובצד השני הייתה  אישה.
"שלום דוד  נמצא?", אמרה האישה בקול קטן וצווחני.
"מי רוצה אותו?", שאלתי ביובש.
"מלכה, חברה שלו", אמרה הצווחנית בקול גאה.
"הוא נמצא,  אבל הוא אמר לי למסור לך משהו", אמרתי לה
בהתלהבות.
"נו דבר כבר ", אמרה בחוסר סבלנות וניתן היה לשמוע לעיסות
קולניות של מסטיק.
"הוא אמר לי למסור לך שאת שרמוטה  וכלבה ששוכבת עם כל העיר.
ולדעתו הכול עבר עליך חוץ מהמכבש הכתום של העירייה", אמרתי לה
בביטחון.
"זה מה שהוא אמר הכלב הזה?", אמרה בפליאה וניתן היה לשמוע כי
הפסיקה ללעוס את המסטיק.
"בזו הלשון", אמרתי ביתר נחרצות .
"בנזונה מאנייק, אני אראה לו מה זאת שרמוטה!", אמרה בעצבנות
וניתקה את הטלפון.
פתאום דוד הגיע, בחור גדול אולי מטר שמונים, גוף שחום, ועיניים
זועמות.
"יא מג'נון, מה אתה עושה בחנות שלי?", אמר בפליאה ופרש את ידיו
קדימה.
"סתם, רוצה לקנות ממתקים", אמרתי ביובש.
"אה", אמר דוד בפני עגל.  
"היה לך טלפון", אמרתי לו בטיפשות מרובה.
"ואתה ענית?", שאל בפליאה תוך כדי הרמת גבות שהיו ללא ספק
מחוברות.
"אההה...כן", עניתי בהיסוס
"מי זה היה?" כשאמר את המשפט הזה הבחנתי במספר ורידים בולטים
באזור הראש שלו.
"מלכה", אמרתי לו, והכנסתי לתוך פי מסטיק אדום וגדול.  
"מה!!!! ולא אמרת כלום???", אמר דוד ופניו האדימו כמו המסטיק
האדום שדחפתי לתוך פי.
"כן אמרתי", אמרתי בקושי תוך כדי זה שאני מנסה ללעוס  את
המסטיק.
ולאחר מכן אמרתי לו אחד לאחד את מה שאמרתי למלכה.
לפתע, פניו האדימו וידיו נקפצו לאגרופים.


בלי שום יכולת לצפות את המהלך הבא, הרגשתי את האגרוף שלו
בפנים. ישר באף. כאב חד פילח את אפי וקילוח  דם ניתז ממנו .
"יא כלב, אני אראה לך מה זה. אני אגמור לך את הצורה!!", שאג
דוד בקול.
מאיזה סיבה שעד היום אני לא ידועה לי,  הצלחתי להימלט.
אחזתי את אפי השבור בשתי ידי ורצתי לכל אורך הרחוב. עוברים
ושבים שעברו ברחוב ראו אדם גבוה, שחום, עם גבות מחוברות, מנופף
מעל  ידיו באלת ביסבול ענקית, כאשר הוא רודף  אחרי נער כחוש
בגיל 16 שבקושי מצליח להזיז את עצמו, ושמחזיק בכל כוח את אפו.

למזלי, הנזק היחידי שנגרם לי מהאירוע הזה היה אף שבור, ולא
יותר מזה.

איכשהו הצלחתי לעבור את התקופה עד הגיוס ללא אירועים חריגים.
כמובן שפה ושם היו עדין מכות וקללות בגלל ההרגל  שלי לענות
לטלפונים, אבל לא כמו המקרה  של חנות הממתקים.

בגלל משקל ירוד נתנו לי פרופיל 46 ובצרוף הנתונים הלא מיודע מה
גבוהים שלי, שיבצו אותי בתור פקיד. כמובן ששמחתי,  כי הרי
ניתנה לי הזדמנות לענות לטלפונים כל היום. היתי פשוט מאושר.
יום אחד הנהג של המפקד שלי, שלמה,  שהיה גם שליח חלה בשפעת.
המפקד שלי ניגש אלי ואמר לי:
"יהודה, יש לי משימה בעלת חשיבות לאומית. אתה חושב שאתה מסוגל
לזה?", אמר בקול הבריטון שלו.
בשבילו להכין קפה היה משימה בעלת חשיבות לאומית. בגלל שבאותו
יום לא היו טלפונים, החלטתי להיענות "לאתגר" שהציב  בפני המפקד
שלי.
"כן המפקד, רב"ט יהודה מוכן לשרת את מדינתו בכל עת!", עמדתי
מולו והצדעתי בגאווה.
"יפה מאוד", אמר המפקד, ולא הבין כל כך את פשר ההצדעה.
"התפקיד שלך זה למסור את המעטפה החומה הזו ללשכת הרמטכ"ל.
המעטפה מכילה חומר סודי ביותר ורגיש ביותר!!" אמר שלמה ברצינות
תהומית.
בחיים שלי לא ביקרתי  בלשכת הרמטכ"ל ולכן נעניתי בחיוב מה גם,
סיקרן אותי נורא לדעת איזה טלפונים יש בלשכת הרמטכ"ל.

בלשכה של הרמטכ"ל הייתה המולה. היה איזה פיגוע גדול בלבנון
באותו יום וכולם רצו כמו משוגעים.
ניגשתי לאחת הפקידות שיותר נראו כמו דוגמניות מאשר פקידות.
"שלום, אני צריך למסור את המעטפה הזו לרמטכ"ל.", אמרתי
בהתלהבות .
"הדואר זה לא כאן!", אמרה לי בעצבנות פקידה עם חזה גדול ושיער
בלונדיני גולש.
"אז איפה זה?", שאלתי אותה בעצבנות.
"ישר ימינה וימינה", אמרה תוך כדי הצבעה לכיוון לא ברור.
הלכתי כמו שהיא אמרה ונתקלתי בדלת חומה. פתחתי אותה, אבל המקום
לא היה חדר  דואר. היו על הקירות כל מיני עיטורים שונים והמון
מדליות. השולחן היה חום וארוך, והכיסא היה גבוה מעור. מצד ימין
היו שלושה טלפונים. אחד אדום מבריק, אחד ירוק ואחד לבן. פתאום
הטלפון האדום צלצל. הדחף שלי היה חזק יותר מהכל,  לכן הרמתי את
הטלפון.
"כן?", הרמתי את הטלפון בביטחון.
"אדוני הרמטכ"ל , מה היא ההחלטה? לתקוף או לא לתקוף?"
אמרתי בקול נמוך, דומה לזה של הרמטכ"ל, "לתקוף!"
איך  שסיימתי להגיד את המשפט,  נכנס הרמטכ"ל עם עוזריו. הוא
היה המום. פניו האדימו והוא התחיל לצרוח בקולי קולות.
"מי אתה?? מה אתה חושב שאתה עושה  אידיוט!!!!!!!!!!!"
אנשים החלו להצטבר  ליד הדלת של המקום שרק באותו הרגע הבנתי
שהוא ה-לשכה של הרמטכ"ל.
הרמטכ"ל חטף לי את הטלפון ואמר:
"קבל ביטול!!!. לא לתקוף!! אני חוזר לא לתקוף!!!"
הוא פנה אלי ואמר:
"אתה משוגע לגמרי. מה אתה חושב שאתה עושה?", שאל בפליאה
ועצבנות גם יחד.
"בסך הכל עניתי לטלפון.", אמרתי בתמימות.
"בסך הכל??? כמעט וגרמת למלחמה!!!", אמר תוך כדי דפיקות עזות
עם כף ידו על השולחן.
בלי שום אזהרה, הוא החל לצעוק אל עבר העוזרים שלו.
"סלקו אותו מכאן, תעיפו אותו!. תשלחו אותו לכלא!. לא אכפת לי
לאיפה!!!", שאג בקולי קולות.

את החודש אחרי המקרה ביליתי בכלא הצבאי. היה זה התקופה הנוראה
ביותר בחיי. חודש שלם שלא עניתי לטלפון. כל לילה חלמתי על
טלפונים בכל הצבעים הסגנונות והצלילים. אחרי חודש שוחררתי
מהצבא בגין אי כשירות נפשית.

אחרי השחרור חיפשתי עבודה בכל מיני מקומות, אבל בכל המקומות לא
היה לי גישה לטלפון לכן לא לקחתי את העבודות.

יום אחד הלכתי בעקבות איזה מודעה בעיתון שדרשה פקיד/ה עם
ניסיון.  נקבע לי ראיון. המראיין היה אדם בשנות החמישים שלו,
שהדיף ריח חזק של בושם. הייתה לו חליפה יקרה והוא ענד המון
טבעות זהב.
"איך קוראים לך?", אמר במבטא רוסי כבד.
"יהודה", אמרתי לו בפחד.
"אתה יודע לענות לטלפונים?", כעת קולו היה רם יותר וסמכותי
יותר.
"כ...ככככ...כן", אמרתי בגמגום.
"התקבלת לעבודה!", אמר הרוסי והטיח את ידו הכבדה על השולחן .

הוא הושיב אותי באיזה חדר לבן עם כיסא מעץ, שולחן פשוט וטלפון
שחור.
"אתה עונה לטלפונים ורושם את ההודעות. מבין??", אמר בקול.
"כן", אמרתי בציות.
"אל תפשל כי אחרת לא יהיה לך טוב. האף השבור שלך יהיה רק
ההתחלה. מבין?" אמר לי הרוסי תוך כדי  נפנוף האצבע שלו למטלה
ולמטה.
כל אדם נורמלי היה לוקח את הרגלים שלו ועף משם. אבל אני לא. רק
המחשבה לא לענות לטלפונים גרמה לי לצמרמורת בגב.
"אני מבין. אני לא אפשל. סמוך עלי!!", אמרתי בגאווה.
"מצוין, אני רואה שאנחנו מבינים", אמר הרוסי והוריק לתוך פיו
כוסית וודקה.

העבודה היה נורא מוזרה. ההודעות שרשמתי היו בסגנון של:  "מחר,
ליד הינשוף עם המסטיק הירוק", "ליד הכלב הנובח, יום רביעי
באדום". מן הודעות תמוהות שכאלה.
העבודה הייתה קלה והבוס היה מבסוט. הוא חייך אלי ואמר לי:
"יהודה, כל הכבוד. אני מרוצה ממך. תקבל העלאה בדרגה!", הרים את
ידו  הפנה את אצבעו אל עבר התקרה.

לא פעם ולא פעמיים, שאלתי אותו מה אומרות ההודעות האלו שהייתי
רושם כל הזמן, אבל הוא חייך  אלי בטון אבהי ושיניים כסופות
ואמר:"שתגדל תבין, שתגדל תבין. "
בכל יום שעליתי לבניין הבחנתי בטרנזיט שחורה גדולה שעליה היה
כתוב "משה הדברות בע"מ ועל הגג שלה היו מספר אנטנות".
הטרזניט חנתה שם כל שעות היום, יום יום ולא הבנתי למה לוקח
טונות זמן להדביר כמה ג'וקים מעפנים.  עשרים מטר ממנה חנתה
תמיד ההונדה האדומה של הבוס שלי.
יום אחד בא אלי הבוס בצהרים ואמר לי שאני משוחרר הביתה. לא
רציתי לעזוב את הטלפון השחור שלי, אבל הוא היה עצבני לכן יצאתי
הביתה.  בגלל שהיה לי כסף, קניתי לעצמי פלאפון שחור ונוצץ
למרות שאף אחד לא התקשר אלי. המגע של הפלסטי של הפלאפון השרה
עלי רגיעה. מין סוג כזו של תרפיה שרק לי עוזרת, לך תבין.
אחרי חמש דקות הליכה לכיוון הבית הבנתי ששכחתי את הפלאפון שלי.
פתחתי בריצה את עבר מקום עבודתי, אבל לשם שינוי נכנסתי דרך
הכניסה האחורית. עליתי במהירות במדרגות עד קומה חמישית ונכנסתי
לדירה.
"מה קרה יהודה?? לא אמרתי לך ללכת? מה אתה דביל?", אמר במבטא
כבד תוך כדי נפנוף בידיו מעלה ומטה.
"שכחתי את הפלאפון שלי", החזרתי לו בגמגום קל.
"אה. טוב תיקח אותו."
"למה אתה לא הולך בוס?", שאלתי בתמיהה רבה.
"אני מחכה לשיחה חשובה", אמר לי בעצבנות.
"עכשיו קח את הפלאפון שלך לפני שאני מפרק אותך!"
לקחתי את הפלאפון ואז הטלפון צלצל.
"אל תענה לטלפון יא עכבר, זה ניסימיקו מתקשר, שלא תעיז אפילו,
אמר הרוסי בצווחה ובפנים אדומות.

ושוב פעם, הדחף שלי היה יותר חזק מכל דבר אחר ועניתי לטלפון.
הדבר האחרון שאני זוכר זה שהרמתי את הטלפון ושמעתי  צליל תפוס,
ואז בום חזק.

התעוררתי על איזו ספה ישנה בחדר קטן. לא הבנתי איפה אני. הבטתי
מסביב והדבר היחידי שראיתי זה דלת ועליה שלט קטן שכתוב עליה
אלוהים. פתחתי את הדלת ונכנסתי פנימה. החדר היה בצבע לבן בוהק
וליד השולחן ישב אדם נמוך עם שיער לבן וזקן ארוך. סוג כזה של
סבא. ובצד השולחן עמד לו טלפון לבן.
"שלום יהודה", אמר אלי האיש הזקן בעיניים עייפות.
"שלום. איפה אני?", שאלתי אותו בפליאה תוך כדי הבטה ימינה
ושמאלה.
"אתה מת", אמר לי הסבא הזקן בביטחון.
"מה??", אמרתי לו בצווחה.
"כן, מה ששמעת", אתר תוך כדי הטחת כף ידו על השולחן הגדול.
"ומי אתה????", שאלתי אותו בפליאה.
"אני אלוהים", אמר לי הסבא הזקן תוך גדי קימה מכיסאו.
"כן, בטח. אז למה אתה נראה זקן???", שאלתי אותו בסקרנות
ובהתגרות.
"אחרי חמשת אלפים שנה אתה לא תראה יותר טוב. אני מבטיח לך.",
חייך אלי אלוהים.
"אתה בראת את העולם???", שאלתי בפליאה?
"במו ידי. אני.", אמר אלוהים תוך גדי שילוב שתי ידיו על  החזה.

"קצת קשה לי לאמין שאלוהים  שברא את העולם הוא אדם זקן שנראה
כמו סבא. מצטער ,חבר, לא קונה"., אמרתי לו תוך כדי הנפת ידי
אליו בביטול.

"ידידי, זה הכל  שיווק. היה לי אנשי שיווק שלא תמצא בשום מקום.
הם ידעו איך לשווק  אותי והפכו אותי למותג. מי אתה חושב שהיו
ישו, משה ומוחמד הא?", אמר אלוהים בטון מלומד.
"אין לי מושג", הינהנתי בכתפי.
"מצטייני  הפקולטה לשיווק ומנהל של מכללת גבריאל, הם דאגו
לשווק אותי בכל העולם!!! השם שלי הופיע בכל העולם בכל מקום.
אנשים מכל הסוגים והמינים אמרו את השם שלי. פשוט הרגשה
נהדרררררת", אמר בהתלהבות והניף שתי ידיו מעלה.
"רגע, אז למה יש אנשים שמאמינים באלילים?", שאלתי בפליאה
מרובה.
"אההה כן. כן. זה היה פשלה של אחד מאנשי השיווק הזוטרים שלי.
שלחתי איזה איש שיווק למשימה הרגילה שלו אבל הוא התנקם בי. הוא
הפיץ את האלילים, למרות שלא קיימים כאלו בכלל.", אמר באנחה
קלה.
"ולמה הוא התנקם בך?", שאלתי בסקרנות
"מפני שנתתי לו ציון 98 באיזה קורס והוא חשב שמגיל לו 100. הוא
עלה וירד אבל זה לא עזר לו. ולכן הוא התנקם בי"
"ואיפה הוא עכשיו??"
"הוא קבור כבר 4000 שנה בארכיון למטה. כל היום מתייק טפסים
בתיקים. מגיע לו. כלב. שילמד." , אמר אלוהים בעצבנות קלה
שמסתבר שלא שככה אחרי כל השנים הללו.
"לעומת זאת שאר המשווקים, עשו עבודה יותר מדי טובה. אתה רואה
את הטלפון הלבן הזה??", אמר אלוהים תוך כדי הצבעה על טלפון לבן
כשלג.
בתחילה הייתי ממש מהופנט מהטלפון. כל כך לבן, כל כך מבריק וכל
כך טהור.
פתאום נשמע צלצול. באיטיות הושטתי את ידי לטלפון, אולם אז
אלוהים הרים אותו לפני.  
"כן, מי זה?" , שאל אלוהים בעצבנות.
"רב מלאך גבריאל"
"מה הבעיה?", אמר אלוהים בקול מיואש.
"יישנם פניות רבות מהלקוחות של משה. ", אמר הקול בצד השני.
"נו, ומה הם רוצים? "
"יש איזה אדם אחד שלהם, קוראים לו דרעי נדמה לי, שרוצים שהוא
יצא זכאי על איזה משפט שעושים לו. המרכזיות שלי פשוט מפוצצות.
המלאכיות הקטנות לא מוכנות לענות יותר לטלפונים. אז מה אני
עושה???"
"אההההה. תתקשר בעוד חמש דקות. אני באמצע בירור עם איזה בחור",
אמר לו אלוהים בחוסר סבלנות וניתק את הטלפון בזעם.

"יהודה, אתה רואה לאיזה טלפונים אני עונה??? כל היום פניות
מוזרות: שיצא זכאי, שאני אזכה בלוטו, שהחמה שלי תמות, שאני לא
אוכל יותר גפילטע-פיש.  
נהייתי פשוט גננת. איפה הבקשות  האמיתיות? שלום כלל עולמי,
שגשוג ופריחה, התפתחות המדע. אנשים פשוט אנוכיים. כל הזמן אני
ואני ואני. לא אכפת להם מטובת הכלל. ואתה יודע מה?? לי פשוט
נמאס. אבל עבודה זה עבודה ואין מה לעשות. פשוט מבליגים. מה אתה
חושב שלי אין בוס מעלי??? יש ויש!!."
"טוב מה אני מקשקש. זה בטח לא מעניין אותך. אתה רוצה לדעת למה
אתה כאן נכון??"
"נכון מאוד", אמרתי בסקרנות.
"טוב תראה אתה מקרה מיוחד. אתה ענית בטעות לטלפון שהתפוצץ לך
בפרצוף. מי שהיה אמור לענות זה אלכס חורצ'וב, הבוס שלך. הוא
מלך העולם התחתון של תל אביב. בגלל שיש לו כישורי ניהול הוא
היה אמור להגיע לשטן, ולעזור לו בענייני הניהול השוטפים. אבל
אתה במקומו, ואם אני אשלח אותך לשטן תהיה פה תקרית דיפלומטית
חמורה. אז אני אמור לחשוב מה לעשות איתך." ,אמר תוך כדי גירוד
פדחתו.


הבטתי בו והוא נראה עובד עצות. לפתע נאורו עיניו והוא אמר
לי:
"אהההה. טוב.  תשמע, אני חייב לצאת לרגע, יש איזה ריב בין איזה
שני מלאכים על זוג כנפיים. אני חייב להיות בורר בעניין שלהם.
חכה כאן עד שאגיע.
הוא  פתח את הדלת במהרה, ויצא מהחדר.

נותרתי לבדי. עברה שעה, שעתיים, יום שלם עבר והוא לא
הגיע.פתאום אחרי יום  בערך, הטלפון הלבן צילצל. אתה בכל זאת
נמצא בחדר של אלוהים וצריך לתת קצת כבוד לבורא עולם. אבל כפי
שציינתי , הדחף שלי היה יותר חזק מכל דבר אחר ועניתי לטלפון.
"שלום מי זה?", נסיתי לחכות את הקול של אלוהים
"הלו, זה רב מלאך גבריאל. נו אז מה עם דרעי אשם או לא???", אמר
בקוצר רוח.
"אשם", אמרתי בנישות.
"אתה בטוח??", שאל אותי  בפליאה מרובה.
"כן", השבתי לו בביטחון.
"טוב, אתה הבוס, אתה מבין", את האמת, לא היה לי מושג בכלל מי
זה הדרעי הזה ומה כל הסיפור הזה איתו.  
השיחה הסתיימה ומקץ דקה שוב פעם טלפון. הפעם התיישבתי על הכיסא
ועניתי:
"שלום כאן אלוהים איך אפשר לעזור ....................."




אופיר שקד, יוני 1999
ofir.shaked@gmail.com