אני רק רוצה לציין שמיכל היא פרי דמיוני לחלוטין. היא לא הייתה
קיימת ולא תיהיה קיימת. אי פעם. שוב. היא לא באמת מעשנת כמו
הזחל מאליס, כשהיא גומרת היא לא מנסה להראות יפה, וביום הזה
שפגשתי אותה מחוץ לחדר המורים היא לא באמת ניסתה להתחיל איתי.
זה פשוט קרה.

מיכל ניסתה נורא לעזור לי. היא רצתה לקחת אותי מכל הדברים האלה
שגורמים לי לאכול חבילות שלמות של כדורים עם שמות שאני לא
יכולה לבטא. היא באמת רצתה לעשות את כל הדברים היפים האלה
ולהיות הישו האישי שלי.
אבל הבעיה הייתה שהיא לא ממש ידעה את זה.

פגשתי אותה במסדרון אחרי ששלחו אותי להכין תה. היא הסתכלה עלי
במבט מנומנם ולא הבינה למה כל כך קשה לי להסתדר עם הקומקום
החשמלי. בשביל בחורה כמוני היא הייתה הכל.

קבענו בסינמטק ואני התרגשתי כמו ילדה קטנה. רציתי לנסות להיות
הכי יפה, הכי מיוחדת, הכי הכל כדי להצדיק את ההצעה הלא מתפשרת
שלה.
החלפתי את העגיל בגבה לצלב שחור בחנות של אחי הגדול ולרגע אחד
הרגשתי שכל זה מגיע לי.
היא חיכתה לי.
כמו אביר.
היא חיכתה עם סיגריה בפה.
כמה אופייני לי, בכל המוסד המלוקק הזה, למצוא את זו שתשלח יחד
איתי למדור האלים של הגהנום.
למצוא אותה.
ליתר דיוק היא מצאה אותי.

היא לקחה אותי לסרט של לינץ' ופיענחה הכל בשניה הראשונה."הכל
מתחיל בדיינר", היא אומרת אחר כך,"הכל מתחיל בדיינר".
בסצנה של הלסביות אני מתחילה להרגיש מבוכה. הן יותר יפות ממה
שאני אי פעם אהיה וגם היא לא בדיוק מהליגה שלי. לינץ' מטורף.
חודשיים אחר כך בבית שלי ראינו את הכביש האבוד והרגשתי את אי
השפיות שלו יחד עם החורים בזמן כבר תופסים אותי במערבולת הזו.

כשהיא מתפשטת היא מתכוונת לכל מילה. היא לוקחת את כל הדברים
שפוגעים בי ואורגת אותם יחד. בשמיכה של אי שפיות היא גומרת
ובאמת שכל העניין הזה עכשיו עטוף בשמלה הישנה שלי, מהחנות יד
שניה הזו בשנקין.

טנגו בשמלה אדומה.
כשאת רוקדת במחול הקורבן
אל תתפלאי שהם באים לרדוף אחריך.

בלילה אני ומיכל יושבות לדבר והיא מספרת לי דרך מסך עשן על כל
הסרטים שבלה לגוסי אי פעם שיחק בהם ואני מופתעת מכל אחד כל פעם
מחדש.

אחרי התמוטטות עצבים אני מתעוררת בבית חולים ומבינה שפיספסתי
את ההלוויה שלה. כשכואב לי מאד אני מתחילה לצרוח ולפעמים עוד
בלילות אני מתיישבת ליד הקבר שלה.