בוקר טוב, למה ישנתי כל כך הרבה? יש המון דברים לעשות היום.
מתעוררת ובודקת את היד, היא עדיין משוסעת דומה היא לחיה דרוסה
על הכביש הראשי. מוגלדת וחלשה, מזכירה לי את הלילה של שלשום.
פלאש בק מטורף ולגמרי בניגוד לרצוני מחזיר אותי לדקה התשעים של
הקרב המסוכן ההוא.
לילה גמור, אין ירח וערפל שלט בעיר. זה היה אחד מאותם ערבים
שהיה ברור לחלוטין שהבית הוא המקום המתאים להימצא בו. אני
סיימתי ביקור אצל חברה המתגוררת במרכז תל אביב, החלק הישן
ההוא, החלק הזה שבשקיעה נראה קסום. קרני שמש ממלאות אותו באור
יפיפה שמקבל גוון כתמתם בפגיעתו בבתים הישנים של תל אביב, בשעה
הזאת הכל נראה כמו מתוך סרט הוליוודי. יצאתי מהבית שלה אל תוך
הלילה, השעה הייתה כמעט מאוחרת. משהו באוויר כבר אמר לי שדבר
מה מאוד משונה הולך להתרחש בדרך בין הבית אל התחנה. אני הולכת
בתוך האוויר, נושמת אותו והוא מכיר אותי מצוין ויודע בדיוק לתת
את ההרגשה הנכונה לגבי תמונת המצב בשטח. הליכתי מואצת עכשיו,
היא כבר משתפת פעולה עם האוויר העוטף אותי ואז תוך שניה אחת
האוויר נעצר ואתו אני. הוא מתפורר ומתפרק וכך לבד נותרתי ללא
תמיכתו ושמירתו. פאניקה מוצדקת, טירוף ממש עד חנק. נופלת
ומתרסקת אל המדרכה המזוהמת של אלנבי. עוברים ושבים מעטים מאוד
פונים לידי ומעדיפים שלא לראות, ילדה בת 16 עם יד מרוסקת מחכה
לעוד, עוד מנה. אחת. לפתע עצירה פתאומית, אולי האוויר חזר ואתו
גם הוא. הוא מתכופף ומרים אותי, סוחב בכבדות את הגוף הקפוא,
המכווץ, החבול ובין רגע מוביל אותי אל מקום מבטחים. מיטה קרה
עם סדין קרוע ומזוהם, מושלחת עליו. מילים מופנות אלי, אין
כוונה ואין הבנה. לא יכולה להקשיב, גם לשמוע מעורר מבצע של
ממש. היד שלי צועקת, מאשימה אותי בריסוקה, אבל איך יכולתי לדעת
שהמכונית תעבור שם? אם הייתי ידי הייתי מאשימה את האוויר. שעות
עברו או אולי דקות, תחושת הזמן מתערפלת כל כך עם הכאב. אבל אני
יודעת שמצאתי את עצמי היום בבית חולים. ועכשיו אני יודעת שהכל
בסדר, כי עכשיו הוא איתי, האוויר.