היום ראיתי אותה.
מה-זאת אומרת. היום. אותה. את האחת. את האחת שלי.
היא עמדה לפני בתור של ה'מקדונלדס', ולידה מישהו שנראה כמו
אחיה הג'ינג'י,  או כמו הידיד האפלטוני הג'ינג'י שלה.
היא אחזה ביד הימנית שלה שלושה בלונים בצבעים שונים שהתנופפו
מעל הקופאית והסתירו לי את התפריט.
חיכיתי בסבלנות מאחוריה למשב רוח מהמזגן, שיסיט את אחד
מהבלונים כדי שאוכל לראות אם יש איזה מבצע חדש, ואז ראיתי את
הפנים שלה שהשתקפו בבלונים.
היו לה פנים שמחות כאלו, פנים מאירות, והיא הייתה גם יפה. ממש
יפה, יפה בדיוק בשבילי.
היא הייתה גם קצת נמוכה ואמרתי עוד תיגדל, קצת נראתה לי ילדה
אבל אמרתי, בטח בוגרת מבפנים. חשבתי על איזו בדיחה שנונה כדי
להתחיל איתה ורק התלבטתי אם כדאי שנתחתן בקיץ או באביב, בים או
ביער, ואז ראיתי שעל הבלונים שהמשיכו להתנופף מולי היה כתוב
בטוש:
"מזל-טוב לדנה, בת חמש-עשרה אביבים" .

הורדתי את הראש ואת כל האמביציות וכשהגיע תורי, ממש אחרי דנה
בת החמש-עשרה, קניתי גלידה אחת בשקל ותשעים אגורות, נתתי לה
ואיחלתי מזל-טוב ויומולדת שמח. היא הסמיקה קצת ואמרה לי תודה
ושהיא מעדיפה שנתחתן בקיץ ועל הים ואני ברחתי משם מהר. מפחד
להתאהב בה.
באחת. באחת והיחידה שלי,
דנה, שמלאו לה היום חמש-עשרה אביבים.




אני חושב שהתחלתי להתאהב בדנה
(יג: מבט שני)