שוב פעם נותר בלי להרגיש מול המראה, עם המסרק ביד. הפעם,
הסיטואציה לא חדשה לי כלל. וכצפוי לעלות מחינוך של "תזהר, תזהר
שלא תפסיד", נותרתי מגובה בכמות יפה של חוסר ביטחון מול הדמות
במראה.
הרגלתי את עצמי לחשוב שבטחון עצמי מגיע עם הצלחות או אפילו עם
חזרות מוצלחות לקראת המבחן האמיתי. הסיבה השניה היא המניע
לשיחות הקטנות האלה מול המראה.
במציאות מולי היה בחור קצת עייף, שהבטיח לעצמו שלא יגיע למצב
שבו הוא נמצא היום, ובמציאות שראיתי בעצמי, בחצאית אדומה
ועינים כחולות, בלונדינית (אמיתית) בהשתקפות עדינה.
המשפט הראשון שתמיד רציתי להגיד לה היה "שנתחיל במסע?".
אבל האמת שכאבה בפנים ידעה שהיא לא תגלה הרבה בבחור שמדבר עם
בבואה בחצאית אדומה, אז במקום החלטתי לשאול אותה מעמקי
הבינוניות, "רוצה משהו לשתות?"
בינה לבין עצמה היא היתה קצת מתוחה ובצד אחר של העולם בו עמדה
אישה יפה מלווה בעצב מעמיק ומתמשך, נשאו עיניה למראה ושם נתגלה
מולה אדם מורכב שמקל את חייו, בהפשטת כל הקשור בו ככישלון. היא
עמדה שם וליבה רק קיווה שישאל (כבר שישאל) אותה "שנתחיל
במסע?"
כל אחד היה חלק בבניית חברה שלא מתקשרת בינה לבין עצמה.
כל אחד נתן לעצמו לשקוע כי לא רצה להפגע.
כל אחד מהם השתתף בינו לבין עצמו ב'שיחה מקדימה', כזאת שאמורה
לבנות בתוכך תחושה נוחה לקראת הזדמנות מפתיעה.
שניהם הפתיעו את התפתחות הרגש (הטבעית) כשהקדימו תחושות של
חרטה עוד לפני העצב שבדחייה.
שניהם לא יתאהבו אחד בשני ולא יעשו את הצעד הראשון במסע.