איפשהו שם למעלה,
על איזה ענן קטן ונידח,
יושב מלאך.
מלאך תמים, קטן, טהור,
שמחזיק בידו האחת ספרון,
ובשניה עיפרון.
כל דבר שקורה לי, כל דבר קטן,
הוא מסמן בספרון.
והוא מסמן "וי" ליד כל משפט, ארוע או תקרית.
הוא תמיד מרגיש את מה שאני מרגישה,
או חושב את מה שאני חושבת.
ומבין וצוחק וכואב ורואה אותי. ביחד.
למלאך הזה קוראים נפש.
ושם על הענן הקטן הוא מעביר את ימיו.
מסמן "ויים" בעיפרון.
ובסוף הספרון, איפה שיש דף ריק,
הוא כותב את השאלות.
את כל השאלות שאי פעם היו לי - הקצרות, הארוכות , ואלה שלא
נגמרות.
ואז - הוא מחפש את התשובה.
ויום אחד, כשיגמר כל המקום בשביל לסמן "ויים" בספרון וכשיגמרו
כל השאלות,
אנחנו ניפגש.
והוא יענה.
הוא יענה על כל השאלות,
שאף פעם לא העזתי לשאול.