מסתתרת לה אי שם,
מאוחרי מעטה של זכוכית עמומה.
איפה שהוא שם בעבר,
בעבר הלא רחוק, ועם זאת רחוק מאוד
היא מסתתרת.

היא גוססת, ונאבקת על נשימתה האחרונה,
מאחורי מעטה של זכוכית דקה.
אני שומעת אותה קוראת, צועקת, וזועקת מכאב,
אבל מתעלמת.

היא הלכה לי לאיבוד,
מאחורי מעטה של זכוכית קרה.
היא מוזרה, היא פה ושם,
מתעתעת בי ומחשקת בי כערפל.

היא שבירה, כמו זכוכית.
וכרגע, היא במצב של התפרקות לרסיסים.

נכתב ב16.01.04,
אך נמצא שם כבר מה - 1.12.03
לא מדבר על מישהו ספציפי.
אלא על משהו שהיה וכרגע - הוא לא שם.