הנה עוד יום שישי הגיע ושוב אני מול הדף הריק עם העט מתרופף
בין האצבעות, מוצפת בכל אותם רגשות, בכל אותם מחשבות שכל כך
קשה מהם להרפות שכל כך קשה להשתחרר.
רוצה לצעוק בצעקה אחת שתוציא הכל החוצה את כל הכאב את כל הפחד
ואת העצב שלא מוכן לעזוב את הלב.
כבר לא יודעת מה לומר, לא יודעת איך אני צריכה, אמורה או יכולה
בכלל להתנהג, לאן ממשיכה הדרך מכאן?...
הכל נראה כל כך ברור אך עם זאת ההרגשה היא כמו מסך ערפל שעומד
מולי ומסרב להתפוגג.
מרגישה כמו ילדה קטנה שלא מצליחה להשתלט על הדמעות הם רק
זורמות ממשיכות וזורמות.
אם רק היית יודע אפילו לו לרגע קט כמה אני מתגעגעת אליך, כמה
הייתי רוצה לראות אותך, לקבל ממך את החיבוק כמה שזה נשמע פשוט
חיבוק
ורק אני והנפש שלי יודעם כמה שהמשמעות שלו עצומה בעיניי.
לעולם לא תדע איך ישבתי כל ערב נשאתי את תפילתי לשמיים שמישהו
יעזור לי, שאני אקבל רק עוד הזדמנות להיות אתך.
לעולם לא תדע כמה בכיתי כמו ילדה.
אני פשוט כבר לא יכולה יותר מרגישה מרוסקת לחתיכות קטנטנות ולא
יודעת מאיפה לשאוף את הכוח ואת היכולת לאחות בחזרה את אותן
הפיסות.
אם רק היית יודע איך גרמת לי להרגיש איך החזרת את החיוך שיקשט
את פניי.
עד עכשיו האמנתי בכל לבי באהבה, באותה אגדה קסומה שאומנם מבינה
אני שזוהי רק אגדה ואלה הם החיים-המציאות.
אבל בכל זאת לכולנו יש את אותה התקווה הקטנטנה שמתרוצצת לה אי
שם בלב שאולי לנו זה עוד יכול לקרות.
ואתך אומנם לתקופה קצרה הרגשתי כמו אותה הנסיכה מהאגדות שמצאה
את הנסיך שלה.
כנראה שלא סתם גלי עטרי שרה באחד משיריה משפט
שבו נאמר "אבל אהובה הוא כמו מים נגע בחופים וחזר
עכשיו אהבה היא יודעת כאב שאיננו ניגמר"...
הלוואי והייתי יודעת כיצד אתה מרגיש, הלוואי והיה בי הכח
לגלות, הלוואי והיתה נותן לי איזשהו סימן
אם יש עוד תקווה ואמונה בחלומות? |