[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אסקי במבה
/
שיניים קרות

זה אמור להיות יום כיפור גרוע במיוחד. אבא ואימא החליטו לא
לטוס השנה לחו"ל, אחותי הקטנה, רק בת 7, וכבר קופצת לי על
הווריד בלי הפסקה, וג'וני, החבר הכי טוב שלי, נסע לדודים שלו
בחיפה.
"באמת יפה", אמרתי לענת בטלפון, "אפילו אין לאן ללכת, הכל
סגור!"
"נו באמת," אני כבר התחלתי לחשוש, אני מכיר את הבחורה הזאת...
"יש לי רעיון שיעודד אותך..."
"נשמע פיקנטי... נו?" לאחר רגע של היסוס נשמע קול כחכוח גרון
מהצד השני, "טוב... אז ככה. אתה זוכר שאמרתי לך שיש מקום מיוחד
בחורשה שליד הבית שלי?"
"זה לא המקום שבו אנסו את הבחורה הזאת..." "כן, כן", היא קטעה
אותי בחוסר סבלנות, "לא אנסו שם אף אחד. אני רוצה שתבוא איתי
לשם היום. אני רוצה להראות לך משהו... או ליתר דיוק מישהו..."
היא נשמעה מאוד מוזר, ענת אף פעם לא הסתירה ממני כלום (אפילו
למען ההפתעה) , ושלא נדבר על זה שכל בנאדם שהיא הכירה עבר דרכי
ב-5 דקות ההיכרות הראשונות  - בין אם זה בטלפון ובין אם זה
פנים אל פנים. את ה'מישהו' הזה נשמע שהיא הסתירה ממני במשך זמן
יחסית ארוך.
"מה ז"א מישהו? עוד אחד שאת דלוקה עליו? אם כן, אז למה דווקא
בחורשה? " תהיתי מה הפחיד אותי בחורשה הזאת, הרי אני בחור חזק
והיא הרגע אמרה לי שלא אנסו שם אף אחד... אבל זה אומר שהיא
שיקרה לי לגבי האונס, או ששיקרו לה לגבי האונס... בכל מקרה
רציתי לפגוש את מי שענת דיברה עליו, מה שאומר שהשאלה שלי הייתה
די מיותרת...
"תגיד, אמרת שאין לך מה לעשות, נכון? לא עדיף לך לבוא אליי,
במקום לצפות באחותך זורקת אוכל על ההורים שלך בארוחת הערב, עד
כמה שזה יכול להיות משעשע? חוץ מזה אני במילא אגיד לך הכל, אבל
לא עכשיו, שיהיה לך למה לצפות. קבענו? תבוא אליי ב-8".
וככה, בלי לחכות לתשובה שלי ענת ניתקה לי בפרצוף. היא עושה את
זה כבר מעל ל-3 שנים, ואיכשהו אני אף פעם לא מתנגד שהיא תקבע
לאן ומתי ללכת.
ענת  - ג'ינג'ית יפיפייה, הגיעה לארץ לפני בערך 4 שנים, אימא
שלה ישראלית ואבא שלה נולד בפלורידה. לפני שההורים שלה התגרשו
היא חיה באמריקה, אחרי זה היא ואמה עברו לפה. היא שינתה את השם
שלה לענת, אבל בעצם קוראים לה לסלי (אני אומר שהשם המקורי הרבה
יותר מתאים לה) . היא ידעה קצת עברית, אבל כשרק הכרנו כל הזמן
דיברנו באנגלית, לאט לאט המבטא האמריקאי הכבד התחיל להיעלם
ועכשיו היא רק מקשקשת בעברית. בחורה אנרגטית כמוה לא ראיתי עוד
בחיים שלי! היא לא נותנת לעצמה (ולמען האמת, גם לי לא) רגע
לנוח, כל הזמן בפעולה. כנראה בגלל זה שמרתי אותה לצדי כל כך
הרבה זמן.
בכל מקרה  - ב-8 התייצבתי מתחת לבית שלה, כשהיא כבר מחכה לי על
מדרגות הכניסה (האם זה היה כל כך צפוי שאני אבוא? ) .
"רק שתדע, אנחנו חוזרים בבוקר. התקשרתי להורים שלך ואמרתי שאתה
ישן אצלי כי זה חסר טעם לחזור הביתה ב-4 לפנות בוקר ולהעיר את
כל הבית", היא שתקה לרגע ואז התחילה ללכת לכיוון החורשה,
"...נו, אתה בא? " היא הסתובבה ושלחה אליי את החיוך הג'ינג'י
המתוק שלה...
כשהלכנו יד ביד לאורך הכביש הריק שמתי לב שיש מחסור בפנסי
רחוב, המקום היה כל כך חשוך עד שיכולתי לראות את הכוכבים
בבהירות, לאחר כמה דקות הכביש החל להידלל ופנינו לשביל מוקף
בעצים  - החורשה. היה שקט מאוד. לא. היה שקט מדי, חשבתי שאני
אמור לשמוע רחש של צרצרים, או יצורי לילה אחרים, אבל כל מה
ששמעתי זה את הצעדים שלנו.
"...תגידי, את בטוחה שאת יודעת לאן את הולכת? " שאלתי את לסלי
מבלי לראות אותה,
"אל תדאג. אני מרגישה אותו, אנחנו קרובים" היא לא נשמעה כמו
עצמה... משהו היה שונה בקול שלה, נדמה היה לי שהיא בכלל לא
מסתכלת לאן היא הולכת, אלא מריחה את הדרך שלה, כאילו היא
ניזונה מהאוויר.
"הגענו."
"לאן? "
"לפה. תושיט יד"
הושטתי את היד קדימה והרגשתי ידית. סובבתי אותה והדלת נפתחה.
נכנסנו למסדרון אבן עתיק מואר בלפידים. עכשיו ראיתי את לסלי.
היה לה מבט כמעט רדוף על הפנים, היא הסתכלה לי בעיניים וכאילו
רצתה להפנט אותי, העיניים התכולות שלה זהרו באופן לא טבעי אל
מול העור החיוור שלה, היא קווצה את העיניים והאישונים שלה הפכו
לפס, כמו אישוני חתול. אחיזת היד שלה התחזקה וציפורניים (שלא
ידעתי מתי היא הספיקה להצמיח אותן) חתכו לי את העור.
"לסלי! לעזאזל! מה קורה פה? הייתי מעדיף להיאכל ע"י אח שלי
בבית מאשר להיות כאן, את מפחידה אותי! " טלטלתי את לסלי בתקווה
שהיא תחזור לעצמה, אבל פתאום היא דחפה אותי לקיר הנגדי, הריחה
את הצוואר שלי, כאילו הסניפה את הריח, אבל מהר מאוד התברר לי
שזה לא הריח שלי שהטריף אותה...
"דם... דם מתוק..." היא לחשה, "אני מרגישה אותו... אל תדאג...
זה לא כואב..." היא אמרה תוך כדי העברת ציפורן על הצוואר שלי,
"מה לא כואב? לסלי! מה קורה פה?!" באותו הרגע (הפעם היחידה
בחיים שלי) התחרטתי על זה שהכרתי אותה מלכתחילה.
"אני רוצה שתצטרף אליי... תחייה חיי נצח, הלילה הטהור... ",
היא הסתכלה בעיניים מהופנטות על מה שאני מתאר לעצמי שהיה העורק
הראשי במעלה הצוואר שלי, ואז היא עברה עם הציפורן שלה על אותה
הנקודה. העברתי את האצבע על השריטה וראיתי שהיא נוטפת דם. אז
לסלי דחפה את היד שלי לקיר  - "אל תבזבז דם טוב... אני
רעבה..." והתחילה ללקק את הפצע. לא האמנתי למה שקרה, הייתי
בהלם.
אחרי כמה שניות היא עזבה את הפצע והתחילה להתקדם במהירות לעומק
המסדרון, כשהציפורניים שלה עדיין בתוך עור כף היד שלי.

"אני רואה שלא התאפקת... לסלי, יקירתי... טוב, לפחות לא ממש
פצעת אותו, זה עוד היה חסר לנו... הביאי אותו אליי." אמרה דמות
שחורה שעמדה באמצע חדר שחור שהיה בסוף המסדרון.
"ומה עם שלום, קלארק? חוץ מזה, עוד לא הצגתי אותך... והוא מאוד
נבהל, המסכן."
לסלי עזבה את היד שלי וחיבקה את הדמות שהתקרבה לאור הלפיד שליד
הדלת.
"זה קלארק. פגשתי אותו לפני חודש, חשבתי שהוא חסר בית, אבל הוא
התברר כמישהו מאוד מיוחד... הוא נתן לי את חיי הנצח. אתה מבין,
הוא סוג נכחד של ערפדים... אחד שחי כאדם ביום, אבל בלילה הוא
מגלה את נפלאות הדם המתוק. הוא אבא שלי עכשיו, והוא יהיה גם
אבא שלך."
"אתה ערפד? תגידו, אתם עובדים עליי? כי אם כן, זאת בדיחה מאוד
לא מוצלחת... לסלי, בבקשה תגידי לי שזה לא נכון..." רעדתי
כולי, לא ידעתי מה מצפה לי, ועד כמה שלסלי הייתה מוזרה היום  -
הפעם היא עברה את הגבול.
"אני אוכל לטעום ממנו, נכון קלארק?" לחשה לסלי בחתוליות,
"לא יקירתי. הפעם הוא כולו שלך. רק תשאירי לו מספיק דם לתחייה
מחדש. אחרי שתשבעי ממנו תני לי אותו"
לסלי שלחה מבט הערצה כלפי קלארק, והתקרבה אליי עם חיוך מסופק,
אז היא חשפה בפעם הראשונה את הניבים שלה, "זה לא יכאב. אני
מבטיחה... אתה עלול אפילו ליהנות מזה...", אמרה ונעצה את
הניבים בתוך הצוואר שלי. היא צדקה. זה באמת לא כאב. ברגע
הראשון הרגשתי שיניים קרות, ואחרי זה הקור התפשט בי וכלום לא
כאב יותר אף פעם. קלארק נתן לי לשתות את הדם שלו, ומאותו הרגע
נהפכתי לאחד מהם. אני מודה על הכל ללסלי שהביאה אותי אליו. אבא
שלי.
יצאנו מהחורשה יד ביד, מסתכלים על השמיים האפורים של הבוקר
המוקדם. הניבים הוחבאו עמוק בתוך העור, ועמדנו לפני יום חדש,
עוד יום רגיל, אבל מהו עוד יום? אנחנו היינו מעבר לזמן, כי מה
זה זמן בשביל יצורי אלמוות כמותנו?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?

-כן.

-מה, לא קר לו
ככה?




אפרוח ורוד .


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/1/04 13:29
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אסקי במבה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה