"שח!" אמרתי, מרגישה מלאת סיפוק עצמי לאחר שהבסתי את שי.
"מה את כל כך מרוצה מעצמך?" הוא מטיל בספק את העילה שיש לי
לניצחון.
אבל ככה זה שי, האמת היא שכבר התרגלתי איתו. אני לא אומרת
שומדבר.
כמו סבתא שלי נהייתי, "שומדבר אני לא אומרת, עושה מה רוצה".
אוח, אני מריחה נפתלין.
שי קם מהכסא, ועושה פרצופים לא מרוצים בכלל.
'זה עוד יהיה ערב ארוך'- אני חושבת לעצמי.
עכשיו צריך להתנצל, עכשיו צריך להתחנף- ואולי אפילו לא, ואז זה
יהיה יותר גרוע!
יהיו שתיקות, ונשיפות, והבעות פנים, והצגות...
אימא שלי הייתה פה אתמול, היא אמרה : "מזה נראה לו פה? הבימה?
את הסצנות שלו שיקח למקום אחר! הוא לא מל גיבסון ואת לא שרון
סטון."
כן אימא, אני אומרת. אני אזרוק אותו אימא. אבל אני אוהבת אותו
אימא.
"אהבה זה לא תמיד מספיק" עידן אומר. אולי כדאי להקשיב לעידן,
לעידן יש נסיון בכל הדברים האלה.
"את צריכה מישהו שישקיע בך.." הוא מדליק סיגריה ומגלגל אליי
עיניים. "הוא לא מספיק חכם  בשבילך."
"אבל מזה קשור אחד לשני?" אני שואלת "תאמיני לי ש.."
טוב, אז אני מאמינה.


מיכל אומרת שאני פתי, כל דבר שאומרים לי אני מאמינה, כל דבר
שאני לא שואלת, מסתירים ממני.
"את צריכה ללכת לבנאדם ולסרס אותו! תראי לו מאיפה משתינה
הדגה..!" בום, שניצל קיבל פטיש בראש.
"זאת בעיה, אני לא כזאת אסרטיבית.." אני לוחשת.
ומבעד לקולות הרצח מיכל צועקת:
"אז תהיי! למה, הרצל ידע שהוא חוזה המדינה? לא! הוא לימד את
עצמו!" פח, עוד שניצל איבד הכרה.

ביום שישי ליאת הזמינה אותי ואת שי ליומולדת שלה.
היא אמרה שזה לא הולך להיות משו גדול, אנחנו והיא,
ועוד כמה חברים שלה  שלמדו איתה פעם באיזה בצפר, וזהו.
לליאת יש בית מעוצב כזה, אימא שלה נסעה לחו"ל באוגוסט והביאה
לה שטיחים מקיר לקיר, אבא שלה נסע שבוע שעבר לאיקיאה וקנה לה
איזה ספה בצבע לבן בוהק.
אף פעם לא הבנתי את הצורך להוציא לאנשים את העיניים,
תרתי  משמע. מיכל אמרה לי שזה רק בגלל שהיא יכולה,
ובכלל שום דבר שהוא מוגזם- הוא לא בריא.

בפינה ליד הטלויזיה עמד שולחן שחמט משיש לבן. הריבועים השחורים
היו חלקים, והכלים שלו היו כבדים וכהים.
שי הסתכל על הדבר הזה כאילו הוא בן 17, וזה, השולחן הזה, אתר
פורנו.
הוא הסתכל על השולחן, והסתכל עליי...
עודפעם על השולחן ועודפעם עליי...
"אין מצב" אמרתי. אני אראה לו מאיפה משתינה הדגה, שלא ישחק
איתי משחקים.
הלכתי והתיישבתי בחוץ. בחוץ ישבו כל מיני בחורים שישבו על
כסאות פלסטיק כחולים, עישנו מלבורו לייט ודיברו על דברים שלא
כל כך הבנתי בהם.
קשרים רומנטיים, יחסים. מאיפה שאני אדע מה לעשות? אז העדפתי לא
להגיד שומדבר. כמו סבתא שלי.
"שומדבר אני לא אומרת , עושה מה רוצה" הריח של הסגריות מתחלף
בריח של נפתלין.
בחצר של ליאת היו הרבה חיות חרס.
היו כמה קיפודים, ארנבות, ורק צב אחד היה קרוב לעץ, ליד הכסא
עליו ישבתי.
"אז מה..?" הוא פתח, "כותבת סיפורי אינסטנט?"
והביט בי במבט הצבי שלו.
"אני בכלל לא כותבת, אני לא יודעת לכתוב." אמרתי חזרה. אני עוד
אראה לו מאיפה משתינה הצבה.
"שומדבר אני לא אומרת, עושה מה רוצה!" הוא הסתובב והלך לפינה
שלו ליד העץ. מה הוא חושב שהוא, משחק איתי מחבואים?
אחר כך נכנסתי פנימה ,וראיתי את שי באמצע משחק סוער של שחמט,
עם איזו בחורה, שחורדינית, נמוכה.
הם התגלגלו מצחוק, והיו כל כך שקועים בתוך המשחק שלא שמו לב
שהתיישבתי לידם בכורסא.
לשי היה כזה ניצוץ בעיניים. ניצוץ בעיניים כמו שיש לאצנים
שיודעים שהם הגיעו מקום ראשון באליפות העולם..
"שח!" הוא צעק. ואני קצת נבהלתי, כי לא ציפיתי לתגובה הזאת.
השחורדינית מחאה לו כפיים, ואמרה לו שזה היה ענק, שהוא גדול.
כולה משחק שח, והיא כבר נתנה לזה מימדים של זיון.
אז מה, זה נחשב בגידה? אני חייבת לשאול את מיכל.
"בוא, בוא נלך..." אני אומרת, לובשת את המעיל השחור שלי.
"אבל עוד לא הספקנו לשחק שני משחקים..."
"בוא, אני רוצה ללכת. נשחק בבית."
ואז הוא נתן לי את המבט הזה, את המבט הפרצופי שלו, הלא מרוצה,
המסכן, האומלל, איכשהוא הוא בוגד בי עם הזונת שחמט הזאת ואני
יוצאת רעה?!
אני עוד אראה לו מאיפה משתינה הדגה!
לפני שנכנסו לאוטו שי התחיל לצעוק,
"את פשוט מכשפה! לא יכלת לחכות רגע שנסיים לשחק!"
"שתסיים לבגוד בי?"
"מה? על מה את מדברת?!"
"הניצוץ הזה בעיניים, שי! היא זונת שחמט אתה לא רואה?!"
"את השתגעת, אני לוקח אותך לבית חולים!"
"איך אתה היית מרגיש אם הייתי משחקת עם מישהו אחר?!"
"לא היית מעזה!"
"ואולי אני כן!?"
"את!" הוא הצביע עליי עם כעס בעיניים.
"שלא תשחקי איתי משחקים!!"
"אני לא משחקת. יש- לי- ביטחון- עצמי!! מפה משתינה הדגה."
התחלתי ללכת, עוד הספקתי לראות את המבט ההמום שלו ואת הקיפאון
שאחז בוא ..
"אני...אני נוסע הבייתה...בסדר?"
"שומדבר לא אומרת, עושה מה רוצה!" ואני בטוחה, שכולם באותו
רגע הריחו נפתלין, אבל שי הריח הכי חזק.