רציתי לספר לך משהו. אני רוצה כבר כל כך הרבה זמן לשתף אותך,
אבל פוחד. פוחד מאיך שתגיבי, מהמבט שתיזרקי בי לאחר שתגלי,
מבועת מעצם המחשבה שדבר כל כך קטן עלול לגרום לך לא לרצות
להביט בי שנית.
אפשר להגיד שאנחנו מכירים כבר זמן מה, אפשר לומר שאנו בוטחים
אחד בשנייה. אפשר להגיד עלינו הרבה דברים, אבל אי אפשר לומר
שאנחנו חברים.
אני כותב לך עכשיו מתוך צורך עז, מתוך מצוקה רגעית. מתוך כל
רגשות התסכול, האשמה, האהבה והשנאה שלי כלפיך ואני מקווה
שתצליחי לקרוא את המכתב הזה, כמו שאני מנסה לכתוב אותו, כי אני
כל כך מנסה.
אני מצטער על שהוא לא כתוב כמו מכתב אמיתי, שאין "שלום יקירתי"
בהתחלה והוא לא ממשיך במילות חיבה וגעגוע ומרחיב על רגשותיי
כלפיך. אולי הוא בעצם כן. אולי זה בעצם המכתב הכי אמיתי שכתבתי
לך אי פעם, וכתבתי די הרבה.
אני נמצא כרגע במקום הכי מדהים בעולם, אני מרגיש שאני נמצא
כרגע בך. כל נשימה שאני נושם, אני מפנים אותה, מנסה לשמור עליה
בתוכי. אני מלטף את האוויר ומרגיש אותך. אני לא יודע להסביר את
זה אבל המקום הזה הוא פשוט את. ורק כאן אני מרגיש לגמרי עם
עצמי, כי רק כאן אני אתך. אחרי כל כך הרבה זמן שהיינו בנפרד,
כאן אני אתך וזה כאילו אין יותר דבר מלבדי ומלבדך.
במקום הזה אני כל כך מצליח להבין כל מיני דברים שניסית להעביר
לי, כמו התחושה הזו שכתבת לי עליה פעם, שאף אחד שאת מכירה לא
יכול לגרום לך להרגיש ככה ורק אדם זר שפתאום יחייך אליך בלי
שום סיבה נראית לעין, כשהאוויר קצת יתקרר ותנשב רוח נעימה,
כאילו במיוחד עבורך ואולי אפילו יתחיל לרדת גשם ואת תירטבי כי
לא תהיה לך מטריה ותתחילי לבכות. אבל לא כי רע לך, או קר, או
כי את מרגישה לבד, אלא רק מתוך אושר. תבכי ותצחקי ותחייכי בזמן
שאת דומעת. כמו ילדה קטנה. תמיד כמו ילדה קטנה. אותה ילדה
תמימה, פשוטת מראה ועם זאת כל כך יפה. אותה ילדה שאת כל כך
פוחדת לאבד. רק זה יכול לגרום לך להרגיש באמת.
כשקראתי את המכתב ההוא בו כתבת לי על התחושה המדהימה הזו,
בכיתי גם אני, אבל אני לא בכיתי מאושר. אני בכיתי כי הרגשתי כל
כך לבד. הרגשתי שאף אחד בעולם לא מכיר אותי כמוך, ואת שמכירה
אותי כל כך, אני בכלל לא מכיר אותך. אז בכיתי, והרטבתי את כל
המכתב שלך והשורות על הדף החלו להישטף, אבל המילים שלך נשארו
יציבות ופתאום הרגשתי טוב. הרגשתי שבעזרת הבכי שלי שטפתי את
המסגרת שלך, שחררתי אותך מבין הסורגים שסגרו עליך ואת נשארת
שם, עומדת רטובה מגשם הדמעות שלי, יציבה אל מול סערת רגשותיי.
עומדת חשופה וערומה לגמרי, מולי ששחררתי אותך.

אני יושב עכשיו בשקט מוחלט ומקשיב. אני מקשיב לאוויר ולרוח
ושומע אותך. שומע כל כך בבירור כמו שמעולם לא שמעתי והקול שלך
מלטף את כולי, עוטף אותי ברכות אין קץ.
עברתי כל כך הרבה כדי להגיע לכאן. אני מרגיש שכל כך גדלתי במסע
שלי לכאן - אליך. הכל התחיל לפני כמעט חמש שנים בנובמבר 97'.
זה היה אחד מימי החורף הראשונים, קיבלתי ממך מכתב באותו היום.
כתבת לי שהתארסתם. כמה צרמה לי המילה ההיא "התארסנו". היה בה
משהו שבא ממנו, כל כך ממנו וכל כך לא ממך, כאילו הוא פלש
אלינו, לא מה שהיה לנו, רק בין שנינו ובמילה ההיא הוא חילל את
האינטימיות שלנו.
כתבת לי שהחתונה תהיה במאי ואני חשבתי לעצמי, שיש לי שישה
חודשים. שישה חודשים לגרום לך להינשא לי ולא להתחתן איתו. אני
אוהב יותר את המילה להינשא. יש בה משהו הרבה יותר יפה, היא
תמיד גורמת לי להרגיש מעין התרוממות רוח (במיוחד כשהיא בקשר
אליך). במילה להתחתן יש משהו ממשא ומתן, הסכם שכזה, ואתך אני
לא רוצה הסכם, אני לא רוצה חוזה. אתך אני רוצה להרגיש ולאהוב,
לכעוס ולהיפגע. אתך אני רוצה שמידי יום ביומו הכל יתחיל מהתחלה
ונוכל לגלות שוב אחד את השנייה וללמוד שוב את הרגש ולהכיר את
החולשה שלנו אחד כלפי השנייה.
עוד באותו היום בו קיבלתי את מכתבך, ארזתי את חפצי המועטים
ויצאת את ביתי. יצאתי לדרכי אליך. ובדרך חשבתי לי בשקט, "מה
יקרה אם כל ההחלטיות הפתאומית הזו שלי, רובה ככולה חדרה בי רק
בגלל אותה מילה קטנה, חודרנית וארסית - "התארסנו". מה אם אני
לא באמת מוכן להינשא לך בכזו פזיזות..."
כעבור כמה ימי הליכה החלטתי שלא. זו לא המילה, זו את. ידעתי
שאני אוהב אותך. אני שונא להגיד את זה ועוד יותר לכתוב והכי
אני שונא לחשוב את זה. כי "אני אוהב אותך" זה מסוג הדברים
שכולם אומרים. ואתך אני רוצה את זה אחרת, אני רוצה שזה יהיה
הכי שונה מכולם, אני רוצה שלא יהיה עוד מישהו בעולם שיגיד את
מה שאני אומר לך, כי כך אני מרגיש. אני מרגיש שמה שיש לנו, אין
לאף אחד אחר וגם אף פעם לא יהיה. וזה כל כך מתסכל אותי שאני לא
מסוגל אפילו לחשוב את זה בצורה שונה מזו של כולם. ומה שאני לא
עושה, כמה שאני לא רוצה, כשאני חושב את זה ואומר את זה בראש,
זה יוצא לי תמיד כמו של כולם.

כעבור שני מצאתי את עצמי עדיין בדרכים, מחפש. מחפש איפה לקבור
את עצמי. כי הרגשתי שזהו, זה נגמר. את בוודאי התחתנת לך במאי,
עם הבחור שלך, ואני, אני אפילו לא הגעתי אליך, כדי לעצור בעדך,
לומר לך שאני אוה... (את יודעת מה זה אמור להיות, אני פשוט לא
רוצה לכתוב את זה, כשאני אמצא דרך אחרת, אני אכתוב לך. אני
אכתוב לך בשמים, על העננים, על כל רגב אדמה, אני אכתוב לך במים
ואכתוב לך בזמן, היכן שרק תרצי ועד אז את תאלצי להסתפק ברק
לדעת שזה מה שאני מרגיש, מבלי לקרוא). אני לא הגעתי לשכנע אותך
להינשא לי, לברוח איתי, לברוח ממנו ומכולם ולהישאר איתי,
להישאר רק שנינו.
המשכתי לשוטט היה כבר דצמבר. היה זה דצמבר חורפי במיוחד ואני
עשיתי לי מנהג, לצאת בלילות לשוטט בגשם, לטייל בין הטיפות
ולחשוב עליך, על מה עובר לך בראש ועל מה עובר מול עינייך במשך
היום ומה את מרגישה בדיוק עכשיו, ואיזה חלום פלש לשנתך וכמה
הייתי רוצה להיות חלק ממנו, אבל את יודעת שלעולם לא הייתי
פולש. הייתי נוקש בזהירות על דלת הכניסה ומחכה לאישור שלך
שהדרך פתוחה.