עמדתי בצלו של איש גבוה ורחב, תלתליו השחורים קיבלו הילה זהובה
מהשמש אשר התחבאה מאחוריו, בשמיים נעו ענני סימפסון לבנים ועלי
רבץ צל מעיק. האיש דיבר בקול ונתזים התעופפו סביבי במאה
ושמונים מעלות, מתאדים במהירות בשלושים וחמש מעלות בצל. מהארבע
על ארבע שלו בקעה תוכנית רדיו וקריין בדרן חזר עם שאר העם
מהפרסומות וצחק אל או על נערה עליזה בטלפון.

מה אמר לי שם האיש, שמעתי את עצמי מאוחר יותר בדרך לפגישה
הצפונית. למה שוב נתתי לקולות להעיף אותי למקומות אחרים?

בנעליים שחורות, לוחצות בקרסוליים, נכנסתי למכוניתי רצוצת
הקילומטרז' והתנעתי לעוד נסיעה, לעוד מבנה, לעוד שייכות בחיפוי
מהות. טובה אחת ביקשתי וזו לא היתה הצלחת הפגישה, רציתי שהדרך
בין הכבישים תעבור עלי בנעימים, תגרום לי לרצות להמשיך להעביר
את ימיי בין נדל"ן לנדל"ן, ובין לבין העברת הימים, תיתן לי
לנקז עצמי בעוד כמה פינות חיים.

הבדרן ברדיו המשיך בשיחתו עם הנערה, ביקש אותה לתת לו לשחק בבן
זוגה בן הארבעים ולהתחזות לאביה. הנערה לא נתנה תשובה ברורה
ורוב הזמן צחקקה. לשיחת הטלפון הם לא הספיקו לצאת מכיוון
שהחדשות התדפקו. וכך, מפלרטוט בניצוחה של נערה ביישנית ברדיו,
חזרתי למציאות, נשמר על ידי החדשות באזור האפור בין הרלוונטיות
לשאר.

הפגישה הפגישה אותי מחדש עם צל מעיק של איש רחב, אפילו לא
גבוה, ובטונים מזוינים של בניינים צעקו לי: זו היא, בחור. הן
רק דרכה תגיע, ממתינה לך שלובת רגליים, חיוך של רוח מתלווה
אליה, זקופת קומה, מאירה.
ניעורתי מתרדמתי הרגעית, מודד מרצפות, סוקר במבטים אילמים
קירות לבנים, מתעלם מתמונות ותפאורה מקיפה, רושם הכל, מאזין
באוזן אחת למתווך שמנמוך ובשניה לרעשים נטולי הקשר ברור.
בהחלפת הניירות בין הידיים, נגעתי לרגע בשלובת הרגליים: מעיניי
השמנמוך ניבט לו מבט של ילד. היתה שם קרחת וכרס של בשר אדום,
בירה וגרעינים מול עיתוני יום שישי. הצבע בעניבה שלו החל דוהה,
עולה אט אט לכיוון העיניים. הן צחקו לי, גרמו לי לראות בהן
עננים של סרטים מצויירים. מהלך במשחק מדרכות בין ילד וילדה
בפרוייקט הסמוך, הציץ לנו מעבר חלון אלומיניום כסוף, מתחמם
בשמש הקייצית. הקפצה כפולה. רגע נדיר.

"ראית?" שאל אותי מבט משפריץ אור כחול. "בטח", חייכתי סמוק,
"כמה זה? עשרים נקודות?"

עובדה נחרצת ברטט סלולרי בישרה בקול גבוה ורחב שעוד חצי שעה יש
לי פגישה, הפעם שומת מינהל, עשרים קילומטר משם, במושב אחר ועלי
למהר.
לחצתי יד מנותקת מפנים וגוף, זרקתי בתיק תוכניות, טפסים
ודיווחים והתנעתי, אולי לסוג אחר של חיפוי, נותן לקולות לרוץ
הלוך חזור בין מפת האזור והכבישים לכדור מקפץ.