אתה כלום בשבילי! שומע? כלום!!! צעקתי לעבר הדממה, הרגשתי כל
כך טוב, לעמוד שם על קרוב כל כך לקצה, הרוח שמגיעה מכל כיוון,
הקור של המדבר בלילה ופשוט להגיד לו את זה, כל מה שרציתי לומר,
כל מה שחשבתי עליו, כל מה שאי פעם התכוונתי להגיד ולא הצלחתי
לבטא במילים, כל כך הרבה רגשות, מחשבות, אהבות...
ולבסוף, תחושת נטישה בלתי נסבלת, יודעת שהוא לא רצה, שהוא בכלל
לא התכוון, אבל בכל זאת, הלך. נפל. לא מעיזה לחשוב שהוא לא
יחזור, כי הוא כן, אני מרגישה את זה, לא משלימה עם זה, לא אכפת
לי.
גם שלוש שנים אחרי מותו של ניר אני לא מצליחה להשלים עם תחושת
האובדן, היא מחלחלת יותר ויותר עמוק, תחושת ריקנות, אפילו אשמה
רודפת אותי, יודעת שיכולתי לעזור, לתפוס אותו בשנייה האחרונה
וזה סתם היה הופך להיות סיפור מתח כזה עם סוף ממש שמח, כמו
בסרטים.
אבל התסריט הזה לא בנוי טוב, ממש לא טוב, הסוף דפוק לגמרי, אתם
מבינים? רק עמדתי שם, מסתכלת על ניר ופתאום על ההר ממול. ואין
ניר.
אין, פשוט אין. ולמחרת, גם אין ניר, יש הלוויה במקום, היינו
אמורים לראות את התמונות, את איך שסמדר יצאה גרוע, ואת החיוך
העקום של נתי, אתה התמונה שלי ושל ניר עם הזריחה, את הזיכרונות
שימשיכו לחיות לנצח, אבל במקום זה אנחנו כאן, עומדים בבית
הקברות, חלקה קטנה עם דשא מסביב, אבן לבנה עם אותיות, מספרים,
שנים, שמות, ניר.
לא נראה לי הגיוני שניר, הילד הכי שמח בשכבה, הכי קופצני, הכי
ניר. יהיה אבן, אבן קפואה, עם מספרים ואותיות.
ועכשיו, שלוש שנים אחרי, לא משלימה עם האובדן, חיה בתמונות
ובזיכרונות מהטיול, חיה את ניר ואת הזריחה שוב ושוב, לא יכולתי
ככה.
לקחתי את האקדח של אבא שלי, קצת נזכרת בגדנ"ע ובצבא על
האימונים בנשק, על איך שניר הסביר לי מה לעשות ואיך, קו 89
תחנה אחרונה, הולכת בין המצבות, עוד מעט זריחה, חוזרת לאותה
אבן, לבנה, נקייה, קרה.
ישבתי שם, צועקת שוב ושוב כמה שאני שונאת אותו, אוהבת אותו,
מאוכזבת ממני, ממנו, מהעולם.
זריחה. ירייה. האבן כבר לא כל כך נקייה עכשיו, אבל אני עם ניר,
ולא אכפת לי יותר.