קמתי מהמיטה, עדיין חושך בחוץ, פתחתי את הדלת באיטיות, יוצאת
לסלון, רגלי טופפו על רצפת הפרקט הקרה, הולכת לכיוון החדר שלה,
כל כך מתגעגעת.
זוכרת את אז, שוכחת את עכשיו, נכנסתי למיטה שלה, מחבקת אתה
השמיכה, את הכרית, עטופה בזיכרונות, בריח שלה, באז. בעבר.
זכרתי אותה, כל כך קטנה, כל כך מושלמת, ילדת מלאך, בלי עיניים
כחולות ובלי שיער בלונדיני,
לא היה לה צורך בהם, הייתה מלאך מיוחד. עם חיוך ששימח אפילו את
הכי מדוכאים, עם קול מתוק וצחוק פעמונים.
ניסיתי להיזכר בצחוק שלה.
זוכרת אותה משחקת בכדור, ילדה מקסימה, הכי בעולם. תמיד ידעתי
את זה, אבל לא קינאתי בה איכשהו זה נראה לי כל כך טבעי שהיא,
היא תהיה האחת  בבית, ידעתי שזה לא מקומי, זה מעולם לא היה.
זוכרת כל כך הרבה ובכל זאת, כל כך מעט.
זוכרת יותר מכל איך היא נעלמה, לאט לאט, נמוגה עד שהפכה
לצללית, עדיין עצמה, אבל כבר לא.
הכל עזב, החיוך נמוג באיטיות, עיני השקד הגדולות עם אותו מבט
שמח, שקעו לתוך האינסוף.
השיער החום, הארוך, המקסים שכל כך הייתה גאה בו, נשר.
רק התמימות, נשארה לה רק התמימות, המבט הקר והאדיש שניבט לעולם
ובכל זאת, בפינת העין, דמעה קטנה שלא מוכנה לזרום, תמיד הייתה
שם, נקראה תמימות.
עוד דמעה במורד הפנים, הכרית כבר ספוגה ואני ממשיכה, רואה לנגד
עיני את חייה עוברים מולי,
זוכרת ולא שוכחת, "משחקים של ילדים גדולים" הייתה אומרת וצוחק,
כבר לא באותו צחוק פעמונים,
הייתה צוחקת בקול פעמון שבור, צורם, אמרה והלכה לשחק בחוץ,
בגינה הציבורית.
"שחקי איתי אחות גדולה" הייתה אומרת, מזמינה אותי למשחק שלא
נגמר, ברגע שמתחילים הוא רק נמשך ונמשך, לא רוצים להפסיק, לא
יכולים, אתה כבר בפנים ואין יציאה.
ילדה בת 16, עם עיניים שקועות ושיער גזוז עומדת ומביטה בתמונת
הילדה הקטנה שפעם הייתה,
מביטה בילדה שלא תחזור ויוצאת לשחק, פעם אחת אחרונה.