"אז ישבתי לייד הנ-הנ-הנער, דגתי דגים, ככה, בשקט..."
פ-תאום, אני שומע מ-מ-משום מק-ום ''לך תז-ד-ד-ין!'' ק-קול כזה
מהדהד...
אני מסתכ-כ-ל שמאלה ימ-מ-מינה, אף אחד!"
"טוב... אז אני יו-ו-שב עוד כמה דקות, דג ד-ג-ג-ים בשקט ועוד
פעם!
לך תז-ד-ין! לך תזד-ין! אני מסתכל, אין אפ-ח'ד. אז אני
ח-ושב."
"מה הח-ח-רא הז-זה!?"
"פתאום! מש-שום מה-קום, אאא-ני רו-אה בחורצ'יק ב-בתוך סירה.
והמפ-פגר חות-ת-תר במז-לגות!!! אז צעק-ק-תי לו: ''או-או-לי
תביא גם כפיות!?''
והוא עו-נ-נה לי: ''לך תז-ז-דיין!''
החבורה שלנו צחקה. היה לו כוח קסום, להנס, ולא היה משנה לנו
ממש עם בדיחה היתה מצחיקה. עדיין צחקנו. אולי בגלל שרצינו
לצחוק.
הימים והחודשים במוסד לשיקום נראו לי ארוכים ומייגעים. והדרכים
להעסיק את עצמי פחתו מיום ליום.
כשסיימתי לקרוא את הספרים שהיו לי בבית (למרות שבבית מעולם לא
קראתי במשך יותר מדקה), התוכניות בטלוויזיה התחילו לשעמם וכל
המוסיקה שבעולם כבר נמאסה. היתי חייב למלא את חיי במשהו.
מכיוון שלשחק כדורסל כבר לא יכולתי (ולא רק בגלל הגובה), וגם
הסקייטבורד לא היתה אפשרות. החלטתי להשתמש במה שנשאר - הידיים
והראש.
התחלתי בהשלמת החומר הנדרש לפי המהה"ל ("מבחני הערכה הקדם
לימודיים"): מתמטיקה, פיזיקה, אופטיקה, רובוטיקה, מחשוב,
פילוסופיה, ביולוגיה.
ההורים שלי מצדם שמחו מאוד ליוזמה האדירה שנקטתי. אולי באמת
הדבר קרב אותנו, ככה לפחות אני חושב, למרות שלאבא זה נראה שזה
"...ברור מאליו, שזה מה שצריך להעשות..."
למרות שלא כל מוסד מוכן לקחת על עצמו נטל כמו נכה. "לא מתאים
למסגרת הפיזית של המוסד" - ככה כתוב במכתב שגם אני קיבלתי
שבועיים אחרי הנס. אבל זה לא ממש דיכא אותי, גם ככה אם רוצים
לעשות משהו אז פשוט עושים אותו בכל דרך אפשרית.
אני פשוט אלך ל"מוסד" פחות יוקרתי, אלמד שם ואח"כ השלים את
החסר ב"מוסד" היוקרתי.
למרות שלא ציפיתי לזה: הדוגמנית לשעבר, כוכבת העל והאישה
העצמאית מהמעמד העליון לא היתה מתנשאת בכלל. יצא לי, מפעם לפעם
לדבר איתה, והתפתח ביננו קשר.
לפעמים היא היתה מבקשת לסרק לה את השיער או למרוח אודם על
השפתיים שלה.
דברים שהיו נראים מוזרים מן הצד, אבל אצלנו היו כללים משלנו.
כולנו תלוים במשהו, כך או אחרת, ורק כשמגיעים למצב בו אנשי
המחלקה שלנו נמצאים, מבינים עד כמה.
מרתה למשל תמיד אהבה שיהיו לה פרחים לייד המיטה. למרות שלדעת
שהם ממש שם היא לא יכלה, בגלל שהם היו הרחק ממרחב הראיה של
הראש הנייח שלה.
אחמד, עובד המכרות ביקש פעם שאחד יכין לו קפה חזק, מר ושאגיש
לו אותו כשהוא עדיין רותח. כך שכשהוא שותה אותו הוא "שרף את
הלשון". הוא אמר שזה הזכיר לו את הבית.
ועוד הרבה דברים שונים ומשונים מכל אחד ואחד. אבל מי אני
שאשפוט אותם.
במהלך הזמן הזה, כשהבראתי כמעט לגמרי וכל הכוויות, שריטות
ושברים התאחו, הושתלה בעמוד השדרה שלי מע' ניסיונות של מחברים,
שאמורים יום אחד לאפשר ללכת שוב.
בולשיט.
הם בחיים לא יצליחו להרכיב לי את הרגליים שלי בחזרה, אולי משהו
דומה או אפילו יותר טוב. אבל לא את שלי.
בינתיים צוידתי בכסא גלגלים מתקדם. באמת דבר יוצא דופן. עם
מהירות עד 20 קמ"ש, מערכת הגבהה ("בשביל שתוכל למדפים הגבוהים
בסיפריה" אמרה אמא בחיוך מאולץ). והיכולת המשונה לעלות במדרגות
או כל שטח משופע.
כן-כן, הגלגל הגדול היה נמתח לזחל והכסא היה זז אחורה והיתי
מצליח, לאט ובהתמדה, לעלות למעלה במדרגות. גם לרדת היתי מצליח,
וכל זה בלי להזיז את הרגלים שלי. איפה שהם לא יהיו.
עוד דבר מדהים לא פחות: לא היתי צריך להתאמץ וללחוץ על כפתורים
בגלל שהשתל בעמוד השדרה שלי, היה מעביר "פולסים חשמליים
פיצפונים". טכנולוגיה!...
גם למרתה נתנו כסא דומה, אבל עם ידיים.
הבעיה היתה שהאנשים שבנו אותו לא הקדישו יותר מידיי זמן בשביל
לסיים את הידיים. והיה קשה מאוד להשתלט עליהן. ביום הניסיוני
הראשון מרתה הצליחה לשבור 8 אגרטלים (שהיא התעקשה להציב מחדש
על השידה שלה כל פעם שהיא שברה אחד), רגל אחת מרגלי המיטה שלי,
את שלט הטלוויזה (כשהיא ניסתה להעביר ערוץ, הידיים הקיברנטיות,
מחצו את השלט כמו דף נייר). ואת האף של האחות שטיפלה בהנס
(כשהאחות המסכנה התכופפה בשביל להרים פד שנפל, מרתה הסתובבה
ובטעות הכניסה לה מפרק קיברנטי). הכל - בטעות.
למחרת, אחרי היום הראשון, אני ומרתה החלטנו לעשות מרוץ קטן
מסביב למבנה המחלקה השיקומית בשביל לנסות את הכסאות.
"כשתיהיה מוכנה, תניפי יד" אמרתי בגיחוך קל.
"מחציק מאוד! אולי אני פשוט אגע לך בברך? "אמרה מרתה.
"טוב, אז אני סופר לאחור משלוש, באחד יוצאים. טוב?!..."
"טוב."
"שלושתיי'חד!" צעקתי ויצאתי.
"הי!! זה בכלל לא הוגן!" צעקה מרתה ויצאה גם היא.
הכסאות האלו היו ממש מהירים, והינו צריכים לצעוק לאנשים שעברו
על המדרכה לזוז מהדרך. בגלל שהכסא שלי היה יותר קל ובגלל
התכסיס המלוכלך שלי התקדמתי ראשון לעבר הרחבה-נקודת הסיום.
בשביל להגיע לרחבה היתי צרך לרדת 5 מדרגות.
ידעתי שהכסא לא יכול לרדת את המדרגות במהירות כזאת אז התחלתי
להוריד מהירות. הסתכלתי אחורה בשביל לראות איפה מרתה, ובלי
לשים לב מעדתי על המדרגה הראשונה.
התגלגלתי הצידה אל תוך הדשא הגבוה. הכסא נפל כחצי מטר מהרגל
שלי ואני נפלתי על הצד. כמה אנשים ואחות אחת רצו לעזור לי. הם
הרימו אותי לכסא והתחילו לשאול אותי עם אני בסדר, אם אני מרגיש
איפשהו כאב, ועוד דברים שבד"כ היתה מצפה שישאלו אותך
כשאתה נופל מכסא גלגלים.
"אני בסדר גמור. תראו!" אמרתי ועשיתי סיבוב קטן במקום עם הכסא
בשביל שהם יראו שאני מרגיש כרגיל (ואז חשבתי לעצמי שעם היו לי
רגליים סיבוב כזה היה ממחיש יותר טוב את זה שאני "בסדר גמור").

"ראובן, אתה בסדר?" שאלה מרתה שהגיעה אחרונה לזירת ההתרחשות.
"כן... את יודעת שהפסדת?" אמרתי לה כשאני מנסה להסתיר את החיוך
הענקי שנמרח לי על הפרצוף במילה האחרונה.
"או... אתה בלתי נסבל..." אמרה מרתה והסתובבה כשהיא מסמנת ביד
הקיברנטית לבוא אחריה "אתה יודע, אני לא רוצה לחזור לחדר שלנו,
הרבה יותר נעים פה."
"אז לאן הגבירה תרצה ללכת?" ששאלתי אותה בקול של משרת.
"בוא נשתה קפה, אני מזמינה." היא אמרה ופנינו לכיוון הקפיטריה.